מבוא
העיון והלימוד בפרשנות חז"ל למקרא מעמידים אותנו על דרכים רבות ומגוונות שסללו חז"ל בפירושם למקראות. במכלול הגדול של דרכי המדרש החז"לי המקיף, מדרשי הלכה ומדרשי אגדה, אפשר להבחין בחטיבה בפני עצמה, שניתן לכנותה "הסתומים במקרא ומפורשים בחז"ל".
במאורעות הרבים שמסופר עליהם בספרי התנ"ך השונים נזכרים אישים הפועלים הן כדמויות מרכזיות והן בשולי האירועים, אבל הם אינם מזוהים; הם מצוינים בכינויים סתמיים, וברוב הגדול של המקרים אין, לכאורה, פשוטו של מקרא ושל מאורע סובל מאנונימיות זו. אמנם עיון בדברי חז"ל יוכיח, שההנחה "וכי מה בא הכתוב לפתוח או לנעול, לא בא אלא לפתוח"[1], ובלשונו של רש"י: "לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש"[2] - הנחה זו הולידה יצירה גדולה של זיהוי הנסתרים, פתיחת הנעולים ופירוש הסתומים.
שאלה נכבדה שצריך לתת עליה את הדעת היא אם אפשר - מתוך הדוגמאות הרבות שבמרחבי ספרות חז"ל - לכלול כללים שעל פיהם קם המפעל החז"לי של זיהוי הסתומים. דומה שדבר כזה יוכל להיעשות רק בדרך של "מהפרט אל הכלל"; לאמור: לאחר סקירה ובדיקה של רוב הדוגמאות המופיעות במקרא ומתפרשות בספרי חז"ל השונים, ניתן יהיה למדר ולסווג את כל החומר, ומתוכו יעלו כאילו מאליהם הכללים החז"ליים.
אמנם כבר בראשית הדרך אפשר לקבוע, שלעולם יש בכתוב הנדון משהו ש"גירה" את חז"ל: קושי בפשט, בהקשר, בבחינה ההגיונית וכו'. האוקימתות שהם העמידו באו לענות על מירב הקשיים.
בדברים שיובאו להלן יש ניסיון זעיר לבדוק שלוש דוגמאות, משלוש קבוצות שונות:
א. מקרא סתום שלא נזכר בו שם וחז"ל פירשוהו ונתנוהו עניין לאישים המוכרים לנו ממקומות אחרים.
ב. הכינוי הסתמי "איש" ופענוחו בדברי חז"ל
ג. אזכור אישיות בשם ובפרטים נוספים, ובמסורת חז"ל באו השלמות וזיהוי היסטורי מתרחב והולך.
שם ועבר
"ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותאמר: אם כן למה זה אנוכי? ותלך לדרוש את ה'" (בראשית כ"ה, כ"ב). הליכה זו ודרישה זו את ה' בעולם האלילי הקדום היא בעייתית, והשאלה כבר מנוסחת במדרשי חז"ל: "וכי בתי כנסיות ובתי מדרשות היו באותם הימים?"[3] אמנם המושג "לדרוש את ה'" מופיע במקומות נוספים בתנ"ך. כך לדוגמה "ויאמר מלך ישראל וגו' עוד איש אחד לדרוש את ה'"[4]. וכן "ואל מלך יהודה השולח אתכם לדרוש את ה'"[5]. וכיוצא בדבר במקומות הרבה. אכן בכל אלה גם אם לא מתפרשת צורת הדרישה, הרי העניין מתברר מהקשרו: נביא, חכם, זקנים, מוסדות תורה ומשפט. כל האפשרויות הללו אינן קיימות, לכאורה, בבעיה שלפנינו. אמנם מקורות קדומים מעידים על חברה שכולה אלילית ואף על פי כן הייתה בה מסורת נסתרת, שהייתה נחלת יחידי הדורות, ועברה מדור לדור. כך כתב הרמב"ם:[6] "... אבל צור העולמים, לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו, אלא יחידים בעולם, כגון חנוך ומתושלח, נח, שם ועבר. ר' יהודה הלוי, על פי שיטתו הבסיסית, הדגיש את השתלשלות המסורת"[7]: "ארבעת אלפים וחמש מאות שנה ופירוטן פירש לנו מימות אדם ושת ואנוש עד נח. ואחרי כן עד שם ועבר, ומהם עד אברהם. ואחרי כן מיצחק ויעקב עד משה ע"ה. אנשים אלו היו לפי סדר ירושה הנמשך ללא הפסק, כגרעין הפרי לאדם ולסגולתו, ולכל אחד מהם היו גם בנים אחרים, שלא היו כי אם קליפה לגרעין, ולא דמו לאבותם עם כי התחבר העניין האלוקי בם." ההדגשה בדברי הראשונים על פועלם של מעבירי המסורת בתקופת
ה"תוהו" של ההיסטוריה האנושית מתבססת על רמזי המקראות ועל מדרשי חז"ל. באותה תקופה מזכיר המקרא, בין השאר, אישים כמו עבר ומלכי צדק מלך שלם:
1. על עבר מסופר: "ולעבר יולד שני בנים: שם האחד פלג, כי בימיו נפלגה הארץ" (בראשית י', כ"ה). ' על פי לוח התולדה בבראשית י' עולה, שעבר הוא דור רביעי לשם בן נח. פעולתו של עבר, קריאת שם בנו "פלג" על שם מאורע שעתיד להתרחש, מעוררת שאלה הגיונית: מניין לו, לעבר, שאכן יתרחש מאורע זה? מסורת חז"ל ראתה אצל פלג סגולה של צפיית העתיד: "אמר ר' יוסי: נביא גדול היה עבר, שקרא שם בנו פלג ברוח הקודש."[8] ובעקבותיו אומר רש"י: "למדנו שהיה עבר נביא, שקרא שם בנו על שם העתיד[9].
2. "ומלכי צדק מלך שלם הוציא ... והוא כהן לאל עליון" (בראשית י"ד, י"ח). אף כאן מתעוררת השאלה, אילו כוהנים לאל עליון היו באותה תקופה, ומה טיבה של השקפת עולמם. משום קשיים אלו הוצרך רש"י לזהות בשם המדרש שזהו שם בן נח, ממשיך המסורת ומעבירה.
3. על פי האמור יוסבר הפסוק "ויברכהו... ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ" (שם י"ט). כאן יש הכרה מוחלטת מפיו של שם (הוא מלכי צדק) על ייחודו ואדנותו של ה' בעולם.
4. כיוצא בגישה זו יובנו אף דברי רש"י (שם) בפסוק כ': "'וייתן לו מעשר מכל': אברהם (נתן) מעשר מכל אשר לו, לפי שהיה כוהן". אברהם נתן מעשר למעביר המסורת בין התקופות, הוא נציג ה' בעולם. על אישיותו הפרסונלית של שם דרשו חז"ל[10]: "ויולד נח את שם ואת חם ואת יפת. והלוא יפת הוא הגדול!? אלא בתחילה אתה דורש שהיה צדיק ושנולד כשהוא מהול, ושייחד הקב"ה שמו עליו, ושאברהם עתיד לצאת ממנו, ושימש בכהונה גדולה, ושנבנה בית המקדש בתחומו. שמעון בר חוטא אמר: שמניין אותיותיו תלה הקב"ה לדורות מן המבול ועד דור הפלגה 340 שנה"[11]. ממדרש זה אנו למדים, שמתחילת בריאתו היה שם מיועד לגדולות. הוא נולד מהול, ושמו של הקב"ה מיוחד עליו. תכונות שיתגלו בעתיד היו קיימות בו מתחילת בריאתו.
שם זכה, בזכות כיבוד אביו, להתנבא על כל אומות העולם, כנאמר בסדר אליהו זוטא פ"ב: "ומה שכרו של שם שכיבד את אביו וכו', ומה שכרו של שם הגדול?[12] שהתנבא על כל האומות ד' מאות שנה, ולא קיבלו ממנו."
העיון במסורות חז"ל מעמידנו על כך שהם ראו בשם ובעבר את מפיצי דעת ה' בעולם, לימדו את דרכי ה' והתרו בבני דורם לשפר ולשנות את מעשיהם: "ויהי כאשר התעו אותי אלוקים מבית אבי, ובשעה שביקשו אומות העולם לתעות מדרכיו של הקב"ה, העמיד להם שני גדולים משל בית אבא, שם ועבר, והיו מתרים בהם"[13]. התראה זו לא נשאה פרי, כדברי משנת ר"א (ח'): "שם היה ממחה ביד בניו ובני בניו: על מי אתם מבקשים לחלוק, על מי שברא עליונים ותחתונים?! ולא קיבלו ממנו." ניסיונות הפצת ידיעת ה' על ידי שם ועבר, שלא נשאו פרי אצל מרבית בני דורם, השיגו את מטרתם במפגשים שבין עבר לבין אברהם, ובמקומות רבים אנו מוצאים שמהותו ותוכנו של אברהם אבינו נשאבו ונלמדו משם ומעבר.
כינויו של אברהם אבינו, "העברי", המובא בבראשית (י"ד, י"ג) - "ויבוא הפליט ויגד לאברהם העברי"[14] - מוסבר במדרש גם בקשר לשם ולעבר. בבראשית רבה (מ"ב) נחלקו תנאים בביאור מהות השם "העברי": "ר' יהודה אומר, כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד. ר' נחמיה אומר, שהוא מבני בניו של עבר. ורבנן אמרי, שהוא מעבר הנהר ושהוא משיח בלשון עברי."
דרשת רבנן, "שמשיח בלשון עברי", פותחה והורחבה בדבריו של ר' יהודה הלוי בספרו הכוזרי[15]: "אברהם עצמו היה בן דור הפלגה, אולם הוא, וקרוביו עמו, שמר על לשון עבר סבו. אשר על כן נקרא בשם 'עברי'".
עבר, מהמתרים בבני דורו להאמין בה', מצוי בעבר (צד) אחד, ובעבר השני נמצאים שאר עובדי האלילים. אברהם, מבני בניו של עבר, ממשיך במסורת סבו (עבר), ומשפיע, מדובב ומנסח לשכנע את עובדי האלילים להאמין בבורא העולם. הנחה זו הנחתה כנראה את הספורנו[16] לפרש את הביטוי אברהם העברי כך: "לא שידע הפליט שהיה אברהם קרוב ללוט, רק ידע שהיה מחזיק בדעות עבר כמוהו."
מעמדם של שם ועבר בעולם העתיק זכה לתיאורים נוספים בפי חז"ל: "אדם הראשון היה בכורו של עולם ... לבש בגדי כהונה גדולה ... מת נח מסרו לשם."[17] ואף בזוהר חדש (כ"ב) צוינה דרך המסורת: "היה יפת אחיו לומד תורה ממנו במדרש, עד שבא אברהם. ומאין היה לו תורה? אלא אדם הראשון ידע התורה, והניחה בקבלה לשם בנו, ואחר כך באה לידי חנוך, עד שבאה לשם."
גם תורה וגם כהונה גילה מלכי צדק מלך שלם לאברהם במפגש ביניהם, כנאמר[18]: "'והוא כהן לאל עליון': ר' שמואל בר נחמן אומר: כהונה גדולה גילה לו. רבנן אמרי: תורה גילה לו."
שם ועבר היו שותפים בקבורתו של אברהם. "אמר ר' שמואל בר נחמן: שם ועבר היו מהלכין לפני מיטתו, וראו גבה מקום מפנה לאבינו אברהם, ויקברו אותו בדיוטרין שלו, במקום המוכן ומזומן לו"[19]. התורה והאמונה בבורא העולם, שהוקנו לאברהם אבינו על ידי שם ועבר, הועברו דרך יצחק אבינו ליעקב, וממנו לבנו אהובו, יוסף. בפרשת וישב (פרק ל"ז, פס' ג') נאמר על יוסף: "כי בן זקונים הוא לו." רש"י מביא את תרגומו של אונקלוס, "בר חכים הוא לי-ה", ואומר: "כל מה שלמד משם ועבר מסר לו, לומר שמסר לו חכמות וסתרי תורה. ומצאו משכיל ובעל סוד בהם, כאילו היה זקן ורב ימים"[20]. שם ועבר פיתחו אסכולה שהחלה להיות מופצת בחייהם. אסכולה זו מכונה בפי חז"ל "ישיבת שם ועבר," והיא המשיכה גם אחרי מותם, על ידי בית דינם[21].
לראשונה פוגשים את "ישיבתם" של שם ועבר לאחר עקדת יצחק. בבראשית רבה נ"ו, י"א כתוב: "'וישב אברהם על נעריו': ויצחק היכן הוא? ר' ברכיה בשם רבנן: דתמן שלחו אצל שם ללמוד ממנו תורה."
בית מדרש זה שימש את יעקב כנער "תם יושב אוהלים", אוהלו של שם ואוהלו של עבר "דמשמע תרתי"[22] [23] ,
ישיבתו של עבר משמשת את יעקב כאכסניא לתורה בברחו מפני עשו אחיו בדרכו לחרן, במשך י"ד שנים, כפי שמציין רש"י בסוף פרשת תולדות, על פי הגמרא במגילת י"ז, ע"ב: "היה יעקב בבית עבר מוטמן י"ד שנה." בתקופה זו כבר מת שם, שהרי היה סבו של עבר ומבוגר ממנו בהרבה, ונשארה רק אסכולתו של עבר[24]. בתי הדין של שם ועבר פעלו גם לאחר מותם, והמשיכו להפיץ ולהורות את תורתם של שני אישים אלו. בית דינו של שם פעל כדי להשליט את המוסר בחברה, וגזר גזרות שיש להן השפעה הלכתית, כפי שאפשר לראות וללמוד ממקור זה: "ולר"ש בן יוחאי, דאמר 'כי יסיר את בנך מאחרי', לרבות כל המסירות, מאי איכא למימר? אלא דאורייתא אישות דרך חתנות ואתו אינהו גזור אפילו דרך זנות, זנות נמי בבית דינו של שם גזרו, דכתיב: 'ויאמר יהודה הוציאוה, ותשרף."[25] (עבודה זרה ל"ו, ע"ב).
בת קול הודיעה, כי משמים סומכים על פסקיהם ועל גזרותיהם, כמובא במסכת מכות כ"ב ע"ב: "אמר ר' אלעזר: בג' מקומות הופיע רוח הקודש: בבית דינו של שם, בבית דינו של שמואל הרמתי ובבית דינו של שלמה. בבית דינו של שם, דכתיב: 'ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני.' מנא ידע דלמא כי היכי דאזל איהו לגבה אזל נמי איניש אחרינא (לגבה)? יצאה בת קול ואמרה: ממני יצאו כבושים."
רש"י מפרש: "לא היה שם חי באותה שעה, שהרי מת, אלא בית דין שלאחריו מבניו ותלמידיו, וקרי ליה בית דין 'בית דין של שם', כמו בית שמאי ובית הלל."
שם ועבר, המוזכרים כ"ראשי הישיבה" הראשונים בהיסטוריה, היו מקור ואבן שואבת לאמונה בבורא עולם. ישיבתם הייתה מפורסמת במשך תקופה ארוכה, והייתה המקור לבסיס האמונה היהודית. ניתן לומר, בעקבות רש"י, שהמושג "ישיבת שם ועבר" דמה בעצמתו ל"בית הלל ובית שמאי". מעתה אנו שבים לנקודת המוצא: רבקה הולכת לדרוש את ה'[26] הזיהוי החז"לי הוא ש"לדרוש את ה'" פירושו ללכת לבית המדרש של שם ועבר: "וכי בתי כנסיות ובתי מדרשות היו באותן הימים? והלוא לא הלכה אלא למדרש שם ועבר! אלא ללמדך, שכל מי שקיבל פני זקן, כמקבל פני שכינה"[27]. וברש"י: "לבית מדרשו של שם"[28] מתברר יפה על סמך כל האמור. אמנם נשאלת השאלה מדוע לא פירשה התורה עצמה את דבריה, והרי "לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש"! על כך ענו במדרש: "ללמדך, שכל מי שהוא מקביל פני זקן כמקביל פני שכינה". הזהות בין דרישת ה' להקבלת פני חכמי הדור היא הלקח החינוכי המסתתר בדברי התורה הסתומים שחז"ל באו והוציאו לאור.
ונמצאנו עומדים על רמיזתה של התורה ועל "הרווח" העולה מהפענוח החז"לי[29].
וימצאהו איש
"וימצאהו איש, והנה תעה בשדה. וישאלהו האיש... מה תבקש? ויאמר: את אחי אנכי מבקש. הגידה נא לי איפה... רועים. ויאמר האיש: נסעו... כי שמעתי אומרים נלכה דותינה" (בראשית ל"ז, פסוקים ט"ו-י"ז)[30]. בהסתכלות ראשונית נראה שסיפור זה "מיותר", והמקרא לא היה חסר מאומה ללא פרטים אלו. כמו כן יש קשיים ענייניים ולשוניים רבים בפסוקים אלו.
השאלות הענייניות מתמקדות בעיקר בנקודות אלו:
א. מדוע צריכה התורה לספר לנו כיצד הגיע יוסף לאחיו? הרי כשם שהגיע לשכם, כך, במאמצים נוספים, מצא את אחיו! לנקודה זו התייחס מהר"ל בפירושו "גור אריה"[31]: "דאל"כ, למה צריך כל הסיפור שמצאו איש ושאל אותו איפה הם רועים ואמר לו בדותן הם והלך אליהם? מאי נפקא מינה אם מתחילה הלך אליהם בלי לטעות או על ידי טעות?"
ב. יוסף פנה ל"איש" ואמר: "את אחי אנכי מבקש. הגידה נא לי איפה הם רועים." מניין ידע "האיש" מי הם אחיו? הנצי"ב ניסח קושי זה בפירושו "העמק דבר": "אם נחשוב שהיה איש מוזר ליוסף, אינו מובן מה שאמר לו 'את אחי'. ומאין לו לדעת מי הוא ומיהם אחיו?"[32]
ג. מה עשה יוסף בשדה, כשהיה עליו ללכת בשבילים שבין השדות?
מעיון בצד הלשוני של הפסוקים עולות השאלות האלה:
1. יוסף, שטעה בדרך, היה צריך לפגוש באקראי את האיש שיורה לו הדרך. אם כן, צריך היה להיכתב "וימצא יוסף איש"! מהביטוי המופיע בפסוקנו, "וימצאהו איש", עולה כי האיש הוא זה שמצא את יוסף. על כורחנו נסביר, שהיה איש שחיפש את יוסף עד שמצאו. ובלשון "לבוש האורה" בפירושו על רש"י: "דלשון 'וימצאהו' משמע שאיש אחר היה שלוח לו מאחר, וביקשו עד שמצאו, שזה לשון 'וימצאהו', שהוא כמו 'וימצא אותו איש', כי היה מבקש אחיו ופגע באיש זה."[33]
2. מדוע מדגישה התורה בהדגשה משולשת: "וימצאהו איש וישאלהו האיש... ויאמר האיש"? אפשר היה לכתוב "וימצאהו איש וגו' וישאלהו לאמר וגו' ויאמר נסעו וגו'"[34], הקשיים הלשוניים והענייניים האלו העסיקו אף את רש"י[35], ובביאורו לתורה הוא הביא את דברי המדרש בתנחומא (וישב ב'): "'וימצאהו איש' זה גבריאל, שנאמר 'והאיש גבריאל'"(דניאל ט')[36].
בשאלה, איזו דמות חיצונית לבש גבריאל בהתגלותו ליוסף, האם התגלה אליו בדמות אנוש או שמא בדמות ובצורה אחרת, מצאנו כמה שיטות:
יונתן בן עוזיאל תרגם: "ואשכחיה גבריאל בדמות גברא"[37]. אך הרמב"ם ב"מורה נבוכים" חלק ב', סוף פרק מ"ב, סבר אחרת: "לפי שאותם הדברים אשר שמעו או עלה ברעיונם הוא כעין בת קול שמזכירים חכמים תמיד. והוא מצב מסוים שמגיע לאדם שאינו מעותד. אבל מטעה בזה שיתוף השם. וזה הוא היסוד המסלק רוב הקשיים שבתורה. והתבונן אמרו 'וימצאה מלאך ה' על עין המים וגו'', כמו שנאמר ביוסף 'וימצאהו איש והנה תועה בשדה'. ולשון כל המדרשות שהוא מלאך."
"האפודי" ביאר את דברי הרמב"ם על דרך הדמיון: "וביארו (בפירושו ל"מורה נבוכים" פרק מ"ה) ז"ל, שהאיש ההוא מלאך. ואין ספק שיוסף בן י"ז שנה, ולא היה נביא, אבל המלאך ההוא היה דמיון, דמיון יוסף, וכאילו ראה איש חוץ לנפש."[38]
בהסבר הדברים נראה כך: השורש מצ"א, שהכתוב משתמש בו גם אצל הגר וגם אצל יוסף, מלמד על הקשר בין מציאת המלאך את הגר ובין "וימצאהו איש" אצל יוסף. וכפי שברור לרמב"ם שהגר לא הייתה נביאה[39], כך ברור שיוסף לא היה נביא. ולכן הסביר הרמב"ם שיוסף שמע מעין בת קול פנימית, שהורתה לו לאן לפנות.
ההבנה בדברי הרמב"ם קשורה למחלוקתו עם הרמב"ן בנוגע למראות הנבואה. לדעת הרמב"ן המלאכים המשמשים את הנביאים הופיעו ונראו בעליל, ואילו לדעת הרמב"ם כל המסופר הוא חלק מדברי הנבואה, אך פיסית הדברים לא התרחשו[40]. הרמב"ן התייחס לדמות "איש" במסגרת השקפתו הכללית שהאיש נראה, ואילו רמב"ם מפרשו בעניין מראות הנבואה. ולכן ראוי לבחון את מחלוקתם בדבר זיהויו של "האיש" באספקלריה של שיטותיהם הכלליות.
הרמב"ן בבראשית (י"ח, ב') התייחס גם לענייננו: "וכן 'וימצאהו איש' על דעת רבותינו הוא כבוד נברא במלאכים, ייקרא אצל היודעים מלבוש, יושג לעיני בשר בזכי הנפשות כחסידים ובני הנביאים, ולא אוכל לפרש." מדבריו ניתן להבין, שאנשים בדרגה גבוהה, זכי הנפש, ראויים להתגלות מלאכית בלבוש אדם.
בפרשתנו פיתח הרמב"ן משמעות לכל האירוע: "יאמר כי הוא תועה מן הדרך, ולא היה יודע אנא ילך, ונכנס בשדה, כי במקום המרעה היה מבקש אותם, ויאריך הכתוב בזה להגיד כי סיבות רבות באו אליו, שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכול סבל לכבוד אביו. ולהודיענו עוד, כי הגזרה אמת, והחריצות שקר, כי זימן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם. וזה נתכוונו רבותינו באומרם כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חינם היה כל הסיפור הזה, אלא להודיעונך כי עצת ה' היא תקום."[41] יש גזרות ותכניות אלקיות החייבות להתבצע, ולצורך זה יש שליח מורה דרך שלא מדעתו: "אף הוא חושב שאינו שולח את יוסף אל אחיו, ואינו יודע שבזה הוא מביא את ישראל מצרימה ... כי עצת ה' היא תקום."[42] בדומה לשיטת הרמב"ן, אך בסגנון שונה במקצת, כתב בעל ה"לבוש האורה": "ולכך היה פשוט הוא לרש"י, שוודאי זה מלאך שהיה שלוח לו מאת הש"י שיגיענו לאחיו, כי כך נגזרה הגזרה מלפניו יתברך."[43]
מדרש תנחומא אינו מסתפק בהנחה שכוונת המקרא בביטוי "איש" למלאך סתמי, אלא נוקב בשמו המדויק של המלאך, "גבריאל". יש כאן ודאי כוונה נוספת, שמו של מלאך מבטא את מהותו: "גבריאל מלשון גבורה"[44]. בדרך הטבע ראוי היה יוסף לנטוש את מלאכת החיפוש ולשוב לבית אבא. גבריאל זימן עצמו ליוסף, ודאג לביצוע התכנית האלוקית הכוללת. ירידה למצרים, עבדות וסבל, גאולה ופדות, ובסוף התהליך - מעמד הר סיני. זוהי התגברותו של גבריאל על זרימת המאורעות בשטף התהוותם.
התכנית האלוקית חייבת להתבצע, ושורשי הירידה לגלות, ובעקבותיה הגאולה, נעוצים בהפניית גבריאל המכוון את המאורעות לנתיב האלוקי. מציאת "האיש" אכן סמויה, והמשתתפים בביצועה אינם מודעים לתכנית המקיפה, אך יד הבורא היא היא היוזמת, וגבריאל המתגבר על המעכבים מבצע את המוטל עליו.
תכניתו של בורא העולם מתבצעת או על ידי שליח מן השמים (כדעת רש"י, רמב"ן ועוד) או על ידי גילוי בת קול (כדעתו של הרמב"ם). ההשראה שנשמעה ליוסף כעין בת קול[45] היא הכרח פנימי המוביל את המאורעות לנתיב מסוים. הובלה-הנחיה זו דומה לבחינתו של גבריאל "בת קול" בבחינת גבריאל, המתגבר על הרצף הטבעי ומנתב את הפעולות לתכנית האלוקית.
בצמתים היסטוריים של עם ישראל מנתבים אישים-מלאכים בגבורה את זרם המאורעות, בהתאם לתכנית האלוקית הכוללת.
יאיר בן מנשה
יאיר בן מנשה, הנזכר ב11- מקומות במקרא, אינו דמות "סתומה" במובן הפשטני, שהרי שמו מפורט במקרא. הפרטים על אישיותו - הדגשת שמו בנפרד, חזרת שמו במקומות רבים בתנ"ך והעובדה שדבר מה ייחדו מכל בני שבט - כל אלו ראוי להם להתברר, כדלהלן.
פעמיים במקרא, בהפרשי זמן קצרים, מסופר לנו על חלוקת עבר הירדן המזרחי לשניים וחצי השבטים. בסוף פרשת מטות מבקשים שבטי ראובן וגד להתנחל בעבר הירדן, כנאמר: "ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה ... אם מצאנו חן בעיניך יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה" (במדבר ל"ב, פס' ב'-ה). משה רבנו, בדברי הסכמתו לבקשתם, מתנה עמם תנאי כפול: "אם תעשון את הדבר הזה, אם תחלצו לפני ה' למלחמה... והיתה הארץ הזאת לאחוזה" (במדבר ל"ב, פס' כ'-כ"ב). בסיכום העניין משורבב לפתע חצי שבט המנשה: "ויתן להן משה, לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט המנשה, את ממלכת..." (במדבר ל"ב, פס' ל"ג). שרבוב שמו של מנשה נעשה ללא בקשתו ובלי שהוזכר בתנאי הכפול.
הרמב"ן התייחס לעניינו של מנשה בחלוקת הנחלות בעבר הירדן, וכתב בפסוק ל"ג: "מתחילה לא באו לפניו שבט מנשה, אבל כאשר חילק הארץ לשני השבטים, ראה שהיא ארץ גדולה יותר מן הראוי להם, וביקש מי שירצה להתנחל עימהם. והיו אנשים משבט מנשה שרצו בה. אולי אנשי מקנה היו, ונתן להם חלקם... ואולי בעבור שתי המשפחות האלה, המכירי והגלעדי, המועטות בשבט רצו להיפרד משבטם כדי שתהיה להם נחלה רבה."
חלוקת עבר הירדן נזכרת שוב בספר דברים (פרק ג', החל מפס' י"ב), ושם נאמר:
| המקור | הציטוט | מיועד לשבט |
| דברים ג', י"ב | "ואת הארץ הזאת... מעורער אשר על נהל ארנון והצי הר הגלעד נתתי לראובני ולגדי." | ראובן וגד |
| דברים ג', י"ג | "ויתר הגלעד... נתתי לחצי שבט המנשה." | חצי שבט מנשה |
| דברים ג', ט"ז | "ולראובני ולגדי נתתי מן הגלעד ועד נהל ארנון..." | ראובן וגד |
"הנציב", בפירושו "העמק דבר"[46], נדרש לאי הסדר, ומסביר זאת כך:
"אין סדר הסיפור מכוון במקרא: החל בנחלת ראובני וגד, והפסיק העניין בנחלת שבט מנשה, ואחר כך סיים בנחלת ראובני וגדי. ולא דבר ריק הוא, אלא נבאר על פי שיש להתבונן עוד שהרבה משה רבנו חלקת חצי שבט המנשה הרבה לפי ערך שני שבטים אלו, וגם שלא התנה עמם תנאי בני גד ובני ראובן. ועל כן בזה כוונה פנימית שנוגע לכלל ישראל שישבו בעבה"י. ונראה שבשביל שראה משה רבנו דבעבה"י כוח התורה מועט, על כן השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי הארץ באור כוח שלהם... והשתדל משה שיתרצו המה לשבת בעבה"י. ומשום זה הרבה להם נחלה עד שיתרצו."
מדברי הנצי"ב הללו מתברר, שאכן שבט מנשה לא ביקש לשבת בעבר הירדן, אלא רצון משה "לשתול" שם תורה היה חזק, ולכן "פיתה" את חצי שבט המנשה להתיישב שם.
בכל אחד מהמקומות שמופיע בהם הסיפור מוזכרת עובדה נוספת המתארת כיבוש יחיד, כיבושו של יאיר בן מנשה.
בסוף פרשת מטות (ל"ב, מ"א) נאמר: "ויאיר בן מנשה הלך, וילכוד את חוותיהם ויקרא אתהן חוות יאיר." ובדברים (ג', י"ד): "יאיר בן מנשה לקח את כל חבל ארגוב... ויקרא אותם על שמו... חוות יאיר עד היום הזה"[47], בדברי הימים א' ב', כ"א אנו שומעים על נישואים שהיו בין שבט יהודה לשבט מנשה: "ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד... ותלד לו את שגוב, ושגוב הוליד את יאיר, ויהי לו עשרים ושלוש ערים בארץ הגלעד."
מתברר אפוא, שאתת מבנות מכיר נישאה לחצרון, ובנישואים אלו נעשו שבטי מנשה (יוסף) ויהודה "מחותנים". על נישואים אלו דרשו בבראשית רבה צ"ח, י"ג: "'לא יסור שבט מיהודה' זה מכיר. 'ומחוקק מבין רגליו', שבא ונתחבט לפני רגליו." מכיר מתחבט לפני רגלי יהודה כדי ליצור קשר משפחתי זה. בעקבות קשר זה זכה שבט מנשה שיצאו ממנו מחוקקים[48]. הגמרא במסכת יבמות (ס"ב, ע"ב) דנה בסוגיה של "בני בנים הרי הם כבנים", וזו לשונה: "מנא הא מילתא דאומר רבנן 'בני בנים הרי הם כבנים'? 'ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד, ותלד לו את שגוב.' וכתיב 'מני מכיר ירדו מחוקקים'"[49]. מכאן מובנים דברי הנצי"ב ב"העמק דבר" על רצונו של משה לתת נחלה לחצי שבט המנשה בעבה"י, כדי שירבו תורה שם.
לגבי הערים שכבש יאיר בן מנשה יש פירוש מיוחד ומעניין שהובא על ידי ר' יהודה קיל[50]. מבאורו של בעל הפירוש הקדמון לדבה"י, המכונה "תלמיד רס"ג":
"ומכיר אבי אמו היה ראש ואב לגלעד, ויאיר תפש לגלעד אחריו. לפיכך נקרא על שם הנחלה שתפסו בימי שלטנותו של יוסף, שהיה מלך על הארץ. וכשמת יוסף ואחיו, נתחזקו האומות, וייקחו גשור וארם, שהיו גויים, ותפסו את חוות יאיר וגו'. ולכך נתאוו בני מכיר לשבת בארץ הגלעד, ובתפיסת אביהם נתנה משה להם. וגם יהושע נתנה להם. דע לך באר היטב, כי אותם הדברים של חומש של מכיר ויאיר נכח, ספורות לשעבר הן, כי מכיר ויאיר ונבח לא לקחו כלום במדבר... הן דברי ר"י הגלילי (בסדר עולם פ"ט), וספורות של חומש מה שעשו במצרים הם."
וכן הוסיף ר' יהודה החסיד, מחכמי אשכנזי[51]: "אבי היה מוכיח מדבה"י, שכל זמן שהיו ישראל במצרים, היו לפעמים הולכין לארץ ישראל על קרקע יעקב אבינו. והיו בונים שם כרכים. ואני סבור, שדווקא זרע יוסף היו עושין, ולהן הייתה רשות מפרעה. כי מחמת כבוד יוסף, פרעה נוהג בהם כבוד לתקן ולחזק את ירושתו, והיו מושיבין בהן דיורין ופורעין להן מס... וראה מדברי הימים. אם כן, אותה שארה שהייתה בטוב ו' דורות קודם (יהושע), משבנתה אותם הכרכים אלא על כורחך כל זמן שהיו במצרים[52].
מכאן הסיק קיל, שעוד בימי שבת ישראל במצרים היו להן נחלות בעבה"י, אך לאחר שגברה יד העמים השכנים, בעת שעבוד ישראל במצרים, נלקחו נחלות אלו, כנאמר בדבה"י א' (ב', כ"ג): "ויקח גשור וארם את חוות יאיר מאתם, את קנת ואת בנותיה." ולפני כניסת בנ"י לארץ חזר יאיר בן מנשה (מבאי המדבר) וכבש את הערים הללו. בני מכיר, יורשי הארץ, שאפו לקבל לחלקם את נחלות אבותיהם, שנכבשו בתקופת מצרים על ידי יאיר בן מנשה.
אריכות ימיו של יאיר בן מנשה מודגשת בבבלי, במסכת בבא בתרא (קכ"א, עמ' ב'): "והתניא, יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה נולדו בימי יעקב, ולא מתו עד שנכנסו ישראל לארץ."
האם יש להבין את דברי הגמרא כפשוטם, שאכן יאיר בן מנשה חי זמן רב כל כך?!
מדברי תלמיד הרס"ג משתמע, שאין כוונת הדברים שיאיר אכן חי זמן לא ריאלי, אלא שבמשפחות שבט מנשה החזיקו בשמות יאיר ומנשה תקופה ארוכה. בשופטים (י"ג, ד') מצינו את השופט יאיר הגלעדי, ולפי דרכנו הרי שהשם יאיר שנשתמר במשפחת שבט מנשה חוזר על עצמו באותו השבט בתקופה מאוחרת יותר.
פעם נוספת מובאת "נציגות" משבט מנשה ומהגלעד, והוא עירא היאירי, בשמואל ב' (כ', כ"ו): "וגם עירא היאירי היה כהן לדוד."
בתוספות, במסכת עירובין (ס"ג, עמ' א') נאמר: "על פי שהיה כוהן, שמא אביו מאהרן ואמו ממנשה." ובמסכת מועד קטן (ט"ז, עמ' א'): "דכל כמה דהיה רביה עירא היאירי, קיים היה מתניה להו רבנן על גב כרים וכסתות."
עירא היאירי, שישב כנראה בחוות יאיר שבצפון עבה"י, נתחבר כנראה לדוד כשהיה במחניים, עיר הלוויים.
יסודות תלמוד תורה במנשה, במשפחת מכיר לשושלותיה, מקבלים ביטוי נמרץ במסכת סנהדרין (מ"ד, עמ' א')[53]: "'וארא בשלל אדרת שנער אחת טובה ומאתים שקלים כסף': רב אמר: איצטלא דמילתא. ושמואל אמר: סרבלא דצריפא. 'ויציקום לפני': אמר רב נחמן: בא וחבטן לפני המקום. אמר לפניו: רבש"ע, על אילו תיהרג רובה של סנהדרין? דכתיב 'ויכו מהם אנשי העי כשלושים וששה איש', ותניא שלושים וששה ממש, דברי ר' יהודה. אמר לו ר' נחמיה: וכי נאמר שלושים ושישה איש'? והלוא לא נאמר אלא 'כשלושים וששה איש'. אלא זה יאיר בן מנשה, ששקול כנגד רובה של סנהדרין."
המהר"ז בויקרא רבה (י"א) הסביר מה היה קשה לחז"ל, שפירשו שזהו יאיר בן מנשה: ביהושע (ז', פס' ה') נאמר: "ויכו מהם אנשי העי כשלושים וששה איש". והרי נפלו שלושים ושישה איש, ומדוע נאמר בלשון לא מדויקת, "כשלושים וששה"? ולכן מוכרחים לציין שזהו אדם ששקול כנגד רובה של סנהדרין. ומיהו? יאיר בן מנשה.
מהרש"א הסביר גמרא זו[54]: "ר"ל בחכמה, כמו שהולכין בוודאי אחר דעת ל"ו בסנהדרין, בין לזכות ובין לחובה, כך היה ראוי לילך אחר דעתו. וק"ל."
וב"עיון יעקב" נאמרי[55] "נענש הגדול מפני שנענשו על הנגלות, שלא מיחו בו, והמובחר שבהם אחראי על זה שלא מיחו"[56]. יאיר בן מנשה ערב בהייו לתלמוד התורה בעבה"י המזרחי, לשלמותו ולאחדותו של עם ישראל ללכת אחרי אלוקיו. ולכן "שתלו" משה בעבה"י, בין שבטי גד וראובן. יאיר בן מנשה, ששקול בחכמתו כנגד רובה של הסנהדרין, מוצא את מותו כאיש הערבות במלחמת העי בעוון עכן.
בתוך: מכלול, א' תשנ"א, עמ' 37-48.
[2] בראשית י', כ"ה; כ"א, ל"ד. ומקורו בסדר רבא פ"א, ושם הנוסח "לא בא לסתום אלא לפרש".
[3] בראשית רבה ס"ג, ו'.
[4] מלכים א' כ"ב, ה'.
[5] מלכים ב' כ"ב, י"ח.
[6] הלכות ע"ז, פרק ראשון.
[7] כוזרי פרק א', סימן מ"ז.
[8] סדר עולם פ"א. [9] רש"י, בראשית י', כ"ה. יש לעיין מדוע שינה רש"י מהניסוחים החז"ליים, שציינו את עבר כנביא גדול", וכתב "נביא" בלבד.
[10] בראשית רבה כ"ו, ג'.
[11] וכן עיין בילקוט שמעוני בראשית פ' ובזית רענן במקום "וקרא לשם בן נח דקל דערל אסור למול אחרים, ושם נולד מהול." וכן בפרקי דר"א כ"ט.
[12] השווה הערה 9.
[13] בראשית רבה נ"ב, י"א.
[14] כינויו של אברהם בתואר "עברי" לא נזכר עד כה במקרא. כאן לראשונה מוצג אברהם כאדם המתעמת עם הסובבים אותו, ועל רקע זה דרשו חז"ל כינוי זה.
[15] כוזרי, מאמר ראשון, סימן מ"ח.
[16] ספורנו, בראשית י"ד, י"ג.
[17] מדרש רבה ד', ח'.
[18] בראשית רבה ל"ג, ו'.
[19] ילק"ש ס"ב, ג'. מדרש זה עונה על קושי גדול: כתוב: "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו". האם לא זכאי היה אברהם להלוויה מכובדת יותר? איך זה שרק שני בניו לבדם קברו אותו? לפי המדרש גם שם ועבר ליוו אותו.
[20] רש"י בראשית ל"ז, פס' ג'. ורמב"ן שם, וכן בראשית רבה פ"ד, ח'.
[21] "מימיהם של אבותינו לא פרשה מהם ישיבה" - יומא כ"ח, ע"ב.
[22] הרא"ם, פרשת תולדות, "ותלך לדרוש את ה'". אך ראה גם בראשית ט', כ"ז: "וישכן באהלי שם".
[23] וכן בשפתי חכמים, בסוף פרשת תולדות: כשחיזרה רבקה אצל בתי מדרשות, היה יעקב מפרכס לצאת. ושם ועבר שתי מדרשות היו. דכתיב: 'ויעקב איש תם יושב אהלים'".
[24] ועיין ב"קדושת לוי", סוף פרשת חיי שרה.
[25] בתנ"י וישב י"ז: "למה אמר 'תשרף' ולא 'תהרג'? אפרים מקשאה בשם ר' מאיר אמר: בתו של שם הייתה, ושם כוהן היה. לפיכך אמר 'הווציאוה ותשרף'. והרא"ם מתרץ: לאו דווקא בת אלא בת בנו (שהרי לפי סדר הזמנים אס היא בתו היא צריכה להיות מבוגרת מאוד)".
[26] במדרשים ובמפרשים מובאות כמה אפשרויות: להקריב קרבן - "תורה שלמה" אות צ"ג, וע"י מלאך תו"ש, ע"י תורגמן, שם אות ד"ה. הניסיון לזיהוי הוא על ידי הבנה במושג 'דרישת ה'." כיוצא בדבר מושגי ההליכה: לאן הלכה. רד"ק: "אולי היה אברהם יושב בבית אחד עם קטורה ובניה. אב"ע: "'ויאמר ה' לה על יד נביא או אברהם בעצמו. מתנות כהונה "ליה' למימר ותדרוש את ה'". (אלא יש לומר שהלכה מחוץ לגבולות מקומה).
[27] בראשית רבה ס"ג, ו'. [28] ג' גרסאות קיימות בעניין בית המדרש שרבקה פנתה אליו:
א. לבית מדרשם של שם
ב. לבית מדרשו של שם ועבר
ג. לבית מדרשו של עבר.
הגרסה הראשונה מובאת בתרגום יונתן בן עוזיאל, במדרש "ילמדנו" (מובא בקונטרס אחרון לילקו"ש, סימו ט"ז), בבראשית רבתי (עמ' 103) ובאגדת בראשית (פמ"ג). הגרסה השנייה מובאת בבראשית רבה (ס"ג, ו'), וכן ב"מורה נבוכים" (חב' פמ"א). הגרסה השלישית מובאת בחילופי נוסחאות במהדורת תאודור אלבק, וכן ברש"י, דפוס רומא, ובמדרש הגדול.
רש"י לתורה, שכתב רק "לבית מדרשו של עבר", ניתן לפרשו ב2- אופנים:
א. לפני רש"י עמדו כמה נוסחאות: הגרסות שם, שם ועבר ועבר. ורש"י על פי הבנתו בחר לפרש לבית מדרשו של שם.
ב. רש"י הסתמך על אגדת בראשית (פרק ע"ג) ועל שאר המדרשים שגרסו רק לבית מדרשו של שם. [29] ראה משנת דר"א בב"ר שם, שהצביע על הקבלה לדרשת חז"ל "את" לרבות ת"ח.
[30] מעניין, שבלשון הפסוקים כלל לא מוזכר שיוסף חיפש את אחיו. האיש מצאו מיזמתו ושאלו מה תבקש, ויוסף ענה: "את אחי אנכי מבקש". זוהי דוגמה לאיפוק בלשון הכתובים.
[31] "גור אריה", בראשית פרק ל"ז, פס' ט"ו.
[32] "העמק דבר", בראשית ל"ז, ט"ו, וכן הרא"ם (רבי אליהו מזרחי) ופירושו לרש"י במקום.
[33] "לבוש האורה" בפירושו על רש"י, בראשית ל"ז ט"ו.
[34] ראה בראשית רבה, וישב י"ד, ופירושו של מירקין במקום.
[35] ועיין אב"ע, בראשית פרק ל"ז, פס' ט"ו: "דרך הפשט אחד מעוברי דרך". זהו ביאור פשטני לדברי המקרא, ללא הזדקקות למדרש.
[36] ועיין ב"תורה שלמה", פרשת וישב, עמ' 1412, שמביא מדרש מכת"י: "יש האומרים אין איש אלא רפאל, לפי שמניין איש ורפאל שווים."
[37] יונתן בן עוזיאל פרק ל"ז, פס' ט"ו.
[38] וכן פירש "שם טוב" במקום.
[39] הרמב"ם חלק על כמה מדרשי חז"ל שציינו שהגר כן הייתה נביאה. ועיין בבראשית רבה מ"ה, ז' ושם מ"ה, י'.
[40] עיין ביתר הרחבה ברמב"ן, בפירושו לבראשית פרק י"ח, פס' ב'.
[41] וראה מה שכתבה פרופסור נחמה ליבוביץ' בספרה "עיונים בספר בראשית" (עמ' 276).
[42] נחמה ליבוביץ' שם, שם.
[43] "לבוש האורה", בפירושו על רש"י בבראשית ל"ז, פס' ט"ו.
[44] ועיין "מלאכי עליון, הערה ל"ה, בעמ' כ"ה, גבריאל בגבורה ותיקוני זוהר תנ"ה. [45] עיין באנציקלופדיה התלמודית, ערך "בת קול", וראה עוד ב"שו"ת מן השמים" מהדורת ר' ראובן מרגליות, בהקדמה על ענייני בת קול. [46] "העמק דבר", דברים פרק ג', פס' ל"ז. [47] מקומם המדויק של חוות יאיר אינו ברור דיו, שהרי לפעמים הוא מופיע בגלעד, כגון במדבר ל"ב מ'-מ"א, בשופטים ט', ד: בדבה"א ב', כ"ג, ולעתים הוא מופיע בבשן, כגון בדברים ג', י"ד וביהושע כ"ב, ז', ולעתים הוא מופיע גם בבשן וגם בגלעד במעורב, כגון במלכים א' ד', י"ג וביהושע י"ז, א'. הרב רד"צ הופמן, בפירושו לדברים ג', ט'-י"ג, ניסה לענות במקצת וליישב את הסתירה. וזו לשונו: "מצינו שהשם גלעד משמש לפעמים במובן מצומצם ולפעמים במובן רחב, ולפעמים כולל כל ארץ עבה"י המזרחי. על כן ייתכן שבאותם הפסוקים האמורים שחוות יאיר נמצאות בגלעד הכוונה לגלעד במובן הרחב".
ועיין עוד ב"דעת מקרא" למל"א ד', י"ג ולשופטים י', ג'-ד'.
[48] ראה את פירושו של הרד"ל למדרש ב"ר שם. ובמשנת ר"א הוסיף: "כשהוליד יאיר נתנו לו כ"ג ערים ליתני לו אישה מבנותיו." הר"זו שם חלק מעט: "שמכיר הכניע עצמו לחצרון שייקח בתו לפילגש כמ"ש רש"י, ומשניהם באו מחוקקים. ומחוקק פירושו חכמים גדולים בתורה, חוקקים הלכה למעשה".
[49] וא"ע במדבר ל"ב, מ"א תמה, מדוע נקרא יאיר בן מנשה, שהרי אביו שגוב נולד מחצרון ומבת מכיר, ואם כן, האם שבטו יהודה? וסיכם שנקרא על שם משפחת אמו. וראה עוד ברמב"ם שבפס' ל"ח וב"חזקוני" פ"ס, מ"א.
[50] "דעת מקרא", דבה"א ב', כ"א, ובהקדמה שם, עמ' 64, ושם בעמ' קע"ח, קצ"ד, וכן בספר היובל לי"ד סולביצ'ק, חלק ב', עמ' התש"מ.
[51] שהובאו בפירוש התורה לר' יהודה החסיד. [52] וכן פירש אברבנאל בסוף מטות: "וי"א, שיוסף ע"ה קנה אלה הערים בזמן הרעב של מצרים, ואחרי מותו לקחום עמון וזולתם, ועתה גברה יד ישראל עליהם, ושבו הערים לישראל, ושאלו בני מכיר ירושת אמם". ועיין מה שפירש ה"גור אריה" בבראשית י"ד על דמותו ועל אורך חייו של עוג מלך הבשן.
[53] וכן בבא בתרא קכ"א, עמ' ב'.
[54] המהרש"א בפירוש על הגמרא.
[55] "עיון יעקב" בפירושו על גמרא זו.
[56] ועיין ב"מרגליות הים", סנהדרין, תוספות דף ע"ז: "כל מה שכבש יחיד, כגון יאיר בן מנשה, אינו א"י, שבדיוק נקטו רק יאיר, משום דיאיר לא קיים (התנאי), דגבי יאיר לא כתיב 'נתתי' וגבי מכיר כתיב, משום דיאיר לא קיים התנאי מאונס".