פרק י"ח בספר בראשית הוא פרק חובה בתכנית הלימודים לשתי יח"ל במקרא, והוא פרק שמכיל רעיונות שונים במחשבת המקרא. פסוקים רבים בו יכולים לשמש את המורה ואת התלמידים כנקודות מוצא לשיחות ולדיונים בהשקפות שונות במקרא ומקומן במסורת-ישראל. פירושים רבים ומגוונים מצויים לפרקנו, כמו לשאר פרקי המקרא, ואין צורך, כמובן, להציגם בפני המורים, כמו שאין גם צורך לציין ספרות מתאימה, שהרי היא מצויה בידי כול. להלן תבואנה הארות אחדות לפסוקים נבחרים - לפי סדר הופעתם בפרק - העשויות לשמש ציוני-דרך לאפשרויות שונות של דיון בנושאים שונים המצויים ברקע לימודי המקרא וכתוצאה מהם, או יכולים הם להוות דוגמא בהוראת נושאים שבמסגרת "המבוא למקרא".
1. 'וירא אליו ה'... וישא עיניו וירא הנה שלשה אנשים נצבים עליו" (א'-ב') - כבר בקריאה ראשונה של פסוקים אלה מתעורר קושי תוכני-סיפורי. מצוינת העובדה שהאל מתגלה אל אברהם, והיינו מצפים לקרוא בהמשך את הקורה או את המדובר בהתגלות זו. והנה סוטה הסיפור ומספר על ראייתו של אברהם, בנוסף ומחוץ להתגלות, שלושה אנשים ניצבים עליו והוא רץ לקראתם. מקובל בפרשנות חז"ל, ובעקבותיה אצל הפרשנים המסורתיים - ישנים וחדשים - שאנשים אלה היו מלאכים שבאו למלא שליחויות שונות. הרמב"ם[1] מפרש את הקושי כאן בהתאם לשיטתו האומרת, כי בכל מקום במקרא שנזכרת בו ראיית מלאך או דיבורו של מלאך, מדובר במראה נבואה או בחלום, ולא באירוע ממשי שקרה, "בין שפורש הדבר ובין שלא פורש". לאמור, לפי תפיסת הרמב"ם אין כאן התייצבות ממשית של אנשים-מלאכים לפני אברהם, אלא יש כאן מראה או חלום נבואי. ויש כאן אמצעי מבני-אמנותי שהמקרא משתמש בו: כלל ופרט. התגלות האל הוא הכלל, והופעת האנשים היא הפרט המפרט את הכלל. במילים אחרות: התגלות האל אל אברהם התבטאה בהופעתם של האנשים. "כיון שהקדים כלל והוא שה' נגלה לו, בא לבאר היאך הייתה צורת אתה התגלות". גם השיחה שבין אברהם והאנשים-המלאכים, אף היא במראה הנבואה הייתה. הרמב"ם מסיים את דבריו הקצרים הנסבים על פסוקנו במלים שיש להן משמעות מיוחדת לגבי תפיסתו של הרמב"ם את סיפורי המקרא: "והבן גם פרשה זו כי היא סור מן הסודות". על החריפות וההעזה שיש בדברי הרמב"ם על פסוקנו זה - כמו גם בפירושים אחרים שלו - יעידו דברי ההתקפה של הרמב"ן, בפירושו לפסוקנו, על הרמב"ם. הרמב"ן אינו מסכים למשמעות האלגורית שנותן הרמב"ם לסיפור המקראי, שהרי תפיסה כזו - סכנה טמונה בה לאמונה שכל מה שבא בתורה אמת לאמיתה היא ככתבו וכלשונו. את דברי התקפתו מסיים הרמב"ן במלים חריפות במיוחד: "ואלה הדברים סותרים הכתוב אסור לשומעם אף כי להאמין בהם". ויש כאן מקום למורה להרחיב בפני תלמידיו בנושא הפרשנות למקרא.
2. "ותכחש שרה / לאמר לא צחקתי כי / יראה, ויאמר / לא כי צחקת" (ט"ו) - שלושת הקווים המפוסקים שבפסוק, דורשים התייחסות מיוחדת של המורה לענין הפסק, שהוא טעם מטעמי המקרא, אחד מהסימנים הבלתי מוסיקליים שבהם.[2]
גם בפסוק כוא בפרקנו מופיע פסק: "... הכצעקתה הבאה אלי עשו / כלה ואם-לא אדעה". אונקלוס, רש"י ורשב"ם נותנים טעם רעיוני להפסקה זו. ועוד פסק מופיע בפרקנו, בפסוק כ"ה: "חללה לך מעשת / כדבר הזה". ואף כאן נותנים תרגומו של יונתן בן עוזיאל ופירושו של רש"י, טעם לדבר. כאמור, על המורה להתייחס לעניין זה, המצוי בתכנית הלימודים בפרק "מבוא למקרא".
3. "כי ידעתיו למען אשר יצוה בניו ואת ביתו אחריו..." (י"ט) - הפסוק שלפנינו מהווה בשביל הרמב"ם הוכחה להשקפתו שהאבות המקראיים שלנו מהווים סמל ודוגמא באמונתם, במעשיהם ובהתנהגותם לעם-ישראל בכל הדורות. בדיונו במהותו של חג הסוכות[3] מדבר הרמב"ם על סגולתו של חג הסוכות ואומר כי החג מסמל, בין השאר, גם את טובו של האל ביחסו לעם-ישראל. הרמב"ם מציין שטוב זה בא לו לעם בזכות אבותיו הקדומים: אברהם, יצחק ויעקב "לפי שהיו אנשים שלמים בהשקפותיהם ומידותיהם, כלומר, אברהם יצחק ויעקב. כי גם זה ממה שהתורה סובבת עליו. כלומר, שכל טובה שייטיב בה והייטיב, אינה אלא בזכות אבות הואיל ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". זכותו של אברהם במיוחד עומדת לו לעם-ישראל בכל דור, שהרי עליו נאמר - פסוקנו - "כי ידעתיו" וכו', והוא, אברהם עצמו, מהווה סמל ודוגמא לאמונה נכונה ולהתנהגות דתית אמיתית.[4] והרי לפנינו הרחבה לפסוק נתון.
4. 'ארדה בא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו..." (כ"א) - פסוק זה מהווה קושי בתחום האמונה הצרופה. הרי אמונת המקרא, ואחריה ובעקבותיה יסודות האמונה בכל מחשבת-ישראל, אומרת שהאל הוא כל יכול ויודע הכול ומכיר כל פרט ופרט בעולם. הכיצד, לפי פסוקנו, צריך הוא לרדת אל פני האדמה לראות, האמנם חטאת סדום ועמורה רבה כל כך? וכי אינו יודע זאת במרומי השמים? ומכאן נובעת בעיה - אמונית נוספת: אם האל אינו יודע את הפרטים, מה מקום יש לכל הפולחן הדתי, ולאמונה בדבר חטא ועונש וכד'?
רבו הדעות וההשקפות בעניין זה, ואותן אפשר למצוא אצל הפרשנים והוגי הדעות בימי הביניים כרס"ג, ריה"ל, רמב"ם ואחרים. נביא כאן את דעתו של אבן-עזרא המופיעה בפירושו לפסוקנו, והיא דעה בלתי שגרתית בהשוואה לדעותיהם של רוב הוגי הדעות היהודיים. הדעה המקובלת בדרך כלל, בצורה זו או אחרת, במסורת הפילוסופית היהודית, המעוגנת במקרא ובתושב"ע, אומרת כי לאל יש ידיעה שלמה ומכרחת, והוא יודע ומשגיח על כל העולם ועל כל פרט ופרט בו, ובעיקר על ב"א. אך, יחד עם זאת, יש לאדם בחירה חופשית מוחלטת לעשות או לא לעשות כל מעשה העולה על דעתו. ואין בין הדברים סתירה. ידיעת האל היא ידיעה של בורא את ברואיו, והוא יודע את מחשבות לבם. ידיעתו אינה משפיעה ואינה מכריחה את האדם, לפחות לא באופן ישיר ומידי, לעשות או לא לעשות את מעשיו. הרמב"ם, למשל, אומר כי שתי העובדות הללו אינן סותרות אהדדי, על אף שהן נראות כך; אך אנו, בני האדם, איננו יודעים כיצד ליישב זאת. אנו נשארים באמונה על שני פניה.
מדבריו של אבן-עזרא בפירושו על פסוקנו משתמע, שידיעת האל היא רק ידיעה כללית ולא ידיעה פרטית. האל יודע את הפרט רק בהיותו פרט מתוך כלל ולא פרט בפני עצמו. "ועל דעתי פירושו: אם עשו כולם כרעה הזאת. כי האמת שהכול (האל - ש.ו.) יודע כל חלק (פרט - ש.ו.) על דרך כול ולא על דרך חלק. והעד כי זה הפירוש הוא האמת, ואם הוא סוד גדול, שאמר אברהם: האף תספה". ופירושם של הדברים, כי בעצם אין האל יודע את הפרטים כפרטים אלא בהיותם חלק מכלל שלם, ועל כן כאילו צריך הוא לרדת לסדום ולראות את הפרט. עובדה זו, טוען אבן-עזרא, נתמכת בתמיהתו של אברהם על כך שהאל אינו מבחין בין צדיק ורשע! אבן-עזרא חוזר על השקפתו זו גם בפירושו לשמות ל"ג, כא. דבריו עוררו את זעמם של פרשנים רבים, והרמב"ן למשל, מתייחס אליהם בפירושו לפסוקנו כאן באומרו: "רבי אברהם אמר בו סוד מילדי נכרים ישפיקו".[5] והדברים מדברים בעד עצמם. למורה ולתלמידיו יש כאן הזדמנות לשוחח ולדון בבעיית ההשגחה האלהית והידיעה האנושית, אולי הבעיה הקשה ביותר במחשבת היהדות, שמקורה כבר במקרא והשלכות לה גם במחשבת דורנו.
5. "ויפנו משם האנשים וילכו סדמה ואברהם עודנו עמד לפני ה'". (כ"ב) - כבר רש"י מעיר על הקושי ההגיוני שבפסוק: "והלא לא הלך לעמוד לפניו, אלא הקב"ה בא אצלו ואמר לו 'זעקת סדום ועמורה כי רבה'. והיה לו לכתוב 'וה' עודנו עמד לפני אברהם'. אלא" - וזו התשובה של רש"י לקושי -- "תיקון סופרים הוא זה". למעשה, לפי תחילתו של הסיפור, באה ה' לבקר את אברהם ועל כן מתחייב שכל זמן שאברהם שוחח עם האנשים - המלאכים, עמד ה' וחיכה לאברהם. ועל כן צריך היה גם לכתוב כך ולא כפי שכתוב.
והתשובה: מפני כבוד האל, שאין זה מכובד לכתוב שהאל מחכה לאדם, תקנו הסופרים, הם אנשי כנסת הגדולה או בעלי המסורה, את הנוסח וכתבוהו כפי שהוא בידינו היום. הערתו של רש"י מבוססת על דברי מדרש בראשית רבה (פרשה מ"ט סעיף י"ב): "אמר רבי סימון: תיקון סופרים הוא זה שהשכינה הייתה ממתנת לאברהם". כאן, כמובן, ההזדמנות והצורך למורה להסביר לתלמידיו את עניין תיקון סופרים, עניין המצוי בדרישתה של תכנית הלימודים במסגרת "המבוא למקרא". תיקון זה, בפסוקנו, אינו היחיד במקרא ויש עוד י"ז תיקונים כאלה. למשל: "ואל אראה ברעתי" (במדבר י"א, טו) והמקור היה "ברעתך", ואף תיקון זה בא מפני הכבוד. ועוד: "אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו (שם י"ב, יב), והמקור: "אמנו". ועוד: "כי מקללים להם בניו ולא כהה בהם" (שמואל א', ג', יג) והמקור: "לי" (במקום "להם").[6]
בתוך: על הפרק, 5 תשמ"ט, עמ' 68-71.
[2] דוגמה זו מופיעה בחוברתו של עמנואל אלון, "טעמי המקרא", הוצאת מכללת בית ברל, המרכז לחקר מועדי ישראל/ ד' רכס הוצאה לאור, תשמ"ז, עמוד 79.
["מורה הנבוכים", חלק ג' פרק מ"ג.]3 [4] ראה מאמרי: "מהותו של חג הסוכות במשנתו העיונית של הרמב"ם", 'מחקרי חג' (1) מכללת בית ברל, המרכז לחקר מועדי ישראל, אייר תשמ"ח, עמוד 44. וראה גם מאמרי: "קורותיהם של האבות - סמל לקורות האומה", ב'ספר גולדשטין', החברה לתקר המקרא סניף ת"א, תשמ"ח, עמודים 99-97 והערה 4 שם.
[הביטוי הוא פסוק בישעיה ב', ו. ופירוש דבריו של הרמב"ן הוא שאבן-עזרא מביע דעה שמקורה אינו ביהדו]ת!5
[6] 17 תיקונים כאלה נרשמו במדרש תנחומא, פרשת בשלח, פיסקא ט"ז. עניין זה נדון אצל י.מ. גריניץ, "מבואי מקרא", 'יבנה', ת"א, 1972, עמודים 59-57.