(מתוך החוברת "המקדש בתקופת הבית השני")

אחד העניינים שהבליט ביותר את זיקתו של העם למקדש ולבירה ירושלים היה העלייה לרגל בשלשת החגים: פסח, שבועות וסוכות. לקראת כל מועד עלו רבבות מארץ ישראל ומן התפוצות למקדש. מציאות זו השפיעה הרבה בחיי האדם מישראל שהיה מכין עצמו, לעתים שנים, לקראת היום שבו יופיע בחצרות בית ה'. אף ממון לא מעט חייב היה לצבור על יד להוצאות הדרך ולשם הקרבת הקרבנות המרובים הקשורים בעליה. עם שובו לביתו, לעירו ולכפרו עדיין מרובה היתה השפעת ביקורו לא רק בסיפוריו על תפארתו של המקדש, על הדרה של העיר ועל רוממות הרוח שזכה לה בשהותו בחצרות בית ה' ובבתי מדרשיה של העיר, אלא אף היה מתעורר ומחזק עצמו וקובע עתים לתורה, כלשונו של תנא אחד בן דור החורבן. ואין צריך לומר שעולי הרגל היו צינור השפעה לכל מה שנהגה ונתגבש בעם ושמצא את ביטויו בימי הרגל בירושלים ובחצרות המקדש. השפעתה של העלייה לרגל היתה מרובה גם על העיר ירושלים. השפעה זו הורגשה בירושלים לא רק מבחינה כלכלית, שכן אלפי עולי הרגל הוציאו כסף רב בימי שהותם בעיר לכלכלתם וכן בחלוקת מעות לצדקה, אלא גם מבחינה לאומית-מדינית. בספריו על ימי הבית חוזר יוסף בן מתתיהו ומדגיש פעמים רבות כי המהומות והמרידות נגד המלכות היו פורצות בעיקר בחגים.

ודאי שהעובדה עצמה שרבבות נתרכזו בירושלים, באותה שעה, אפשרו את המהומות ואת המרידות. אולם לא רק עובדה חיצונית זו השפיעה על התרחשויותן של המרידות.

עם התכנסותם של המוני העם פעמה התחושה הלאומית בעוז על רקע שעבודו לכובשים שצבאותיהם ישבו בעיר ובסביבה.

המעוררים והמטיפים למרד במלכות הרומית, מצאו בעליה לרגל שעת כושר להשמעת דברם באזני העם.

אחרי שעמדנו על דמותה של העלייה לרגל בקוויה הכוללים, נשתדל לתארה במקצת פירוט על שלביה השונים. בזיקה למצוות שלשת הרגלים נאמר: שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלוהיך במקום אשר יבחר. מקראות אלו לא נתפרשו כמצוה המחייבת כל זכר לעלות שלוש פעמים בשנה, אלא שמצוה היא לעלות בשלושת מועדים אלה ולהראות פני ה', והבא אל המקדש במועדים אלה, חלות עליו מצוות הקרבת הקרבנות: ולא יראה פני ה' ריקם. כל אדם מישראל ראה חובה וזכות לעצמו לעלות לירושלים במידה שיכול. היתה זו מצוה שאין לה שיעור. מובן שתושבי יהודה ואדום הסמוכות עלו לעתים תכופות יותר מאשר בני הגליל ועבר הירדן, ואלו יותר מאשר בני התפוצות הקרובות או הרחוקות. בספרו על העליות לרגל בזיקה להתקוממות אחת מדגיש יוסף בן מתתיהו, כי במיוחד עצמו במספרם עולי הרגל מארץ יהודה ומאדום הסמוכות לעיר. בבוא צסטיוס גלוס, הנציב הרומי של סוריה בפרוץ מרד החורבן, בחג הסוכות לעיר לוד. מצאה ריקה מאדם פרט לחמישים חולים וזקנים, כי כל העם עלה לחג לירושלים. גם מן התפוצות הרבו לעלות. מבבל היתה יוצאת שנה שנה שיירה שכללה ריבואות אדם מישראל אשר נתאספו בנהרדעא. ובנציבין, בשתי ערים שהיו ימים רבים מרכזי יישוב יהודיים, ומשם עלו בצוותא לירושלים. פילון איש אלכסנדריה מספר על: "רבבות ממקומות ללא ספור, מהם דרך היבשה ומהם בדרך הים ממזרח וממערב, מצפון ומדרום באים בכל חג למקדש". עולי הרגל, במיוחד אלה שעלו מערי ארץ ישראל, היו מתארגנים בשיירות ומתכנסים לעיר המחוז, או עיר המעמד בלשונם של קדמונינו, והיו עולים מתוך שירה וליווי בכלי נגינה וחליל לעיר המקדש. בספר תהלים ובספרי הנביאים נשתמרו משיריהם של עולי הרגל, שירים שלמים או פסוקים, וחצאי פסוקים, מתוך אותם שירים שלוו את העולים לחג. וכבר בספר ישעיהו מצאנו: "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ה' אל צור ישראל". במשנה נשמר תאור מפורט של עולי הרגל בהביאם את ביכורי הפירות אשר הובאו עם עולי הרגל לחג השבועות ועד חג הסוכות, המשנה מספרת: "כיצד מעלין את הבכורים? כל העיירות שבמעמד (במקור תנאי מקביל, פלך) מתכנסות לעיר של מעמד ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסין לבתים, ולמשכים היה הממונה אומר: קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלוהינו. הקרובים מביאים התאנים והענבים והרחוקים מביאים גרוגרות וצימוקים והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו. החליל מכה לפניהם עד שהגיעו קרוב לירושלים. הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם ועיטרו את ביכוריהם. וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם: אחינו אנשי המקום פלוני באתם לשלום. החליל מכה לפניהם [והוא החליל אשר מצאנוהו כבר בספר ישעיהו) עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית, אפילו המלך אגריפס נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה. הגיע לעזרה ודברו הלווים בשיר "ארוממך ה' כי דלתני ולא שמחת אויבי לי". גם מחוץ לארץ היו באים בשיירות והמסורת התנאית מונה בין הסיבות שבגללן מעברים את השנה, כלומר שבגללן מוסיפים חודש ללוח העברי, הוא אדר שני, גם "גלויות שנעקרו ממקומן ועדין לא הגיעו". הסנהדרין בירושלים ידעה, אפוא, מי מהגלויות יצאה בדרכה לירושלים.

העלייה בצבור לא בלבד שאופייה היה חגיגי אלא שנקשרה עמה הגות דתית-מוסרית של אותם הדורות. כבר פרקי התהילים מדגישים: מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, נקי כפים ובר לבב, או: מי יגור באוהליך ומי ישכון בהר קודשיך הולך תמים ופועל צדקי ההלכה במשנת ביכורים אוסרת לקבל את ביכוריו של כל מי שבגידולי אדמתו יש אבק של גזל.

מוסדות הסנהדרין שבירושלים היו דואגים לבורות המים בדרכים : ועם צאת ימי הגשמים היו יוצאים שלוחים באחד באדר להתקנת הדרכים ובורות המים לצורך עולי הרגל. העולים היו באים יחד עם משפחותיהם, על נשיהם וילדיהם. הנשים פטורות היו מן הקרבן אך חייבות היו בשמחת הרגל וחכם אחד בן דור החורבן מורה: אין שבחו של אדם להניח ביתו ברגל. מי שעלה לרגל, עם משפחתו כולה עלה. מציאות זה הנה הרקע לאגדה המספרת על מעשה נסים שאירעו לבתיהם ולמשקם של העולים בצוותא: מעשה במי שהניח את כריו ובא ומצא אריות סובבין אותו, מעשה באחד שהניח בית של תרנגולין ובא ומצא חתולות מקורעין לפניהן. ומעשים הרבה כיוצא באלו.

עולי הרגל גרו בעיר עצמה בכפרים הסמוכים לעיר ובאהלים שהוקמו בשדות מסביב לעיר. הקהילות בני התפוצות, או יחידים מבני אותן התפוצות, היו בונים בתי כנסת ובתי אירוח לעולים מבני עירם שכן בני התפוצות שוהים היו בדרך-כלל זמן ממושך בעיר. מן הספרות אנו יודעים על בתי כנסת בירושלים שלבני.אלכסנדריה, טרסוס, קיליקיא, אסיא וקיריני. וכתובת אחת נאה ומפורטת שנמצאה בהר העופל שבעיר, מספרת על בית כנסת וחדרי אכסניה שהקים יהודי אחד בשם תיאודוטיס בן וטינוס לשם הארחת הנצרכים מן הנכר. מספרות אותם הימים עולה שבין מטרותיה של העלייה לרגל היא האחווה הנוצרת בהיכרות ובפגישות שבין בני האומה. ואמנם טפחו הנוהג וההלכה רעיון זה. ההלכה הקלה בימי החג בדיני טומאה וטהרה בין במקדש ובין מחוצה לו, לבל ימנעו נוהגי טומאה וחמורים מלבוא במגע איש עם רעהו. אסור היה לבעלי הבתים שבעיר ליקח שכר דירה מעולי הרגל ואף לא שכר מיטות ורק עורות הקרבנות נתנו במתנה למארחים. אותה אוירה טובה ששררה בעיר בין העולים בינם לבין עצמם ובינם לבין תושבי המקום, עולה מן המסורת התנאית השונה: עשרה נסים נעשו לאבותינו בירושלים לא אמר אדם לחברו לא מצאתי תנור לצלות פסחים בירושלים. מעולם לא אמר אדם לחברו לא מצאתי מטה שאישן עליה בירושלים. מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלן בירושלים. מלבד הקרבת הקרבנות וההשתחוויה לפני ה', השתתפו העולים בטקסים הציבוריים שלוו את מצוות היום שבחגים. במוצאי החג הראשון של הפסח השתתפו בקצירת העומר ובחג הסוכות השתתף העם בתהלוכות השמחה שבהקפת המזבח בלולבין ובאתרוגים שבידיהם. מרובים התיאורים בספרותנו על חלקו של העם בשמחת בית השואבה שנמשכה כל הלילה. בריקודים אלה השתתפו פשוטי העם ונשיא הסנהדרין כהלל ורבן שמעון בן גמליאל אשר רקד לפניהם באבוקות אור בידיו. נזכיר בסיום את הפרידה שברכו איש את רעהו בהיפרדם מן העיר: וכשהיו נפטרין זה מזה היו אומרים: יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך וראה בנים לבניך שלום על ישראל.

בתוך: דף לתרבות יהודית, ‎17 תשל"ד, עמ' ‎2-4.