פרק י"א עוסק בתלונות בני ישראל במדבר. במשנה אבות שנינו: עשרה ניסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר שנאמר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי (אבות ה'', ד). הגמרא בערכין מפרטת "שנים בים, ושנים במים, שנים במן שנים בשלו, אחד בעגל, ואחד במדבר פארן". אין כאן זכר לתלונה הראשונה "תבערה" שבראש פרקנו. על חלק מהתלונות ("נסיונות") למדנו בספר שמות (י"ד א: ט"ו, כד: ט"ז א-ג: י"ז א-ג). על שאר הניסיונות נלמד בספר במדבר. הפירוט אינו כולל את כל התלונות שכן רק נסיון אחד נזכר בתורה על הים (שמות י"ד ט-יב). נסיון מי מריבה (במדבר כ', א-יג) חסר. חסר מעשה קורח (במדבר פרק ט, ז), ענין הנחשים והשרפים (במדבר כ"א, ו) ומעשה פעור (במדבר כ"ה, א).

התלונות המופיעות בפרקנו הן: תבערנה (א-ג), מי יאכילנו בשר (ד--ו). כמו כן מופיעים: תאור המן (ז-ט), תגובת משה לתלונות (י-טו), שבעים הזקנים (טז-יז: כד-ל) , השלו (י-כג: לא-לב) , העונש - קברות התאווה (לג- לה).

"ויקרא שם המקום ההוא תבערה..." (י"א, א-ג) ספור "תבערה" שונה משאר ספורי התלונות בכך- שהוא קצר. התורה אינה מספרת, כשם שעשתה בתלונות אחרות, על הסיבות לתלונה.

ראה למשל שמות י"ד, ו: "וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'" או שם ט"ו , כב-כד:

"...וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים... ולא יכלו לשתות מים ממרה... וילנו העם אל משה לאמר מה נשתה" וכן שם, י"ז, א-ג: "ואין מים לשתות העם. וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה".

רש"י קושר את הפסוקים י', לג-לד "...דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה..." לפסוקים שלנו ומוצא בכך סיבה לתלונה: "אמרו אוי לנו, כמה לבטנו (=טרחנו ) בדרך זה שלשה ימים שלא נחנו מעינוי הדרך". הרמב"ן לעומתו מוצא רקע פסיכולוגי לכל שרשרת החטאים הבאה בעקבות תלונה זו. הוא רואה ראשית חטאת בהתמרמרות הפנימית של העם. לפיכך אין צורך, לדעתו, לחפש סיבה קונקרטית לתלונה זו. התלונה אף אינה מושמעת באזני משה: העם היו "כמתאוננים רע באזני-ה', וישמע ה' ויחר אפו", לפיכך גם איננו שומעים שמשה מתפלל, כבמקרים הקודמים, לפני הפורענות. רק עם בואה של הפורענות "ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה", באים העם אל משה "ויצעק העם אל משה... ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש".

אפשר לשים לב, כי ה-כ' בכתיבת "כמתאוננים" היא כ' אמפטית (מדגישה) ולא כ' הדמיון כבפסוקים אחרים. ה-כ' כאן דומה ל-כ' בפסוק "כי הוא כאיש אמת" (נחמיה ז', ב). שם ברור שהיא אינה כ' הדמיון אלא היא באה להדגשה.

לעומת זאת באים דברי חז"ל המבארים כי למעשה עול התורה והמצוות הם שהציקו לעם ואז הרעב והצמא, שבדרך כלל לא הולידו תלונה, הופכים למקור בלתי נדלה לתלונות.

הנסיבות המולידות את התלונות דומות כאן ובספר שמות.

שם שמות טו "בשלח" ויצאו אל מדבר שור וילכו שלשת ימים... וילנו... מה נשתה.

כאן במדבר י-א ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה ויהי העם כמתאוננים.

בשני המאורעות הנסיבות דומות: עוזבים מקום מוכר וידוע ועוברים אל מקום חדש, נעלם ובלתי ידוע לעם. במצב כזה גוברים באופן טבעי החששות וההיסוסים, והביטחון בה' הוא הכרחי. אולם בקרב העם מתגלות תופעות של ליקוי בביטחון בה', ומכך נובעות התלונות. יש לשים לב, שהחלונות בשני המקרים אינן שוות וגם התוצאות שונות: בעוד שבספר שמות איו שומעים על עונש, הרי כאן לכל תלונה מתלווה גם העונש: "וישמע ה' ויחר אפו, ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה". וראה דברי רמב"ן לפסוק יא, א ד"ה "ויהי העם כמתאוננים", מן התיבות "והנכון בעיניי".

מטרות ההוראה מתוכן היחידה מתבקש, כי המטרה החינוכית העיקרית שיש לכוון אליה את התלמידים במסגרת הוראת היחידה היא בתחום האמונה והרגש, הסקת הלקח מהתנהגות העם ומתגובת ה'. דומה שהלקח המרכזי הוא, שהאדם נוטה לשכוח מהר מאוד את כל הטוב שנהנה ממנו מיד ה', ולכן הוא מתלונן ברגע שהוא נתקל בקושי כלשהו.

בהסיקנו לקח זה מתוכן היחידה אין אנו מתעלמים מהמציאות הקשה אשר הולידה את תלונותיו של העם. אדרבה, נדגים לפני התלמידים באופן ריאלי עד כמה אפשר, מהי המשמעות של המעבר מארץ מיושבת ופורחת למדבר שממה, ומהי הרגשתו של האדם המצוי בארץ מדבר ( שאת סופה אין רואים), כשהאוכל, ובעיקר המים, הולכים ודלים מכליו, אף-על-פי כן, התורה מבקשת להדגיש על-ידי תגובתה השלילית על תלונות העם, כי מן העם אשר זה עתה ראה עין בעין את נפלאות ה' מותר היה לצפות למידה גדולה יותר של ביטחון ואמונה בקב"ה, גם אם התנאים האובייקטיביים היו קשים. יתר על כן: בביקורתה מבקשת התורה ללמדנו, כי ביסודו של דבר לא התנאים הקשים הם הגורם האמיתי לתלונות, אלא חוסר הביטחון וחוסר האמונה בה'. רעיון זה מבוטא יפה במדרש תנחומא, מהדורת בובר ויקהל ט': "כי מרים הם" (שמות טו כג): אמר ר' לוי: למה "כי מרים הם"? הדור היה מר במעשיו". ודאי לא יעלה על הדעת שלפרש את הכתוב בא הדרשן, שהרי מיד בהמשך (שמות טו כה) נאמר: "וישלך אל המים, וימתקו המים". כוונתנו ללמדנו, שהגורם האמיתי לתלונות איננו המצב האוביקטיבי, הנתונים הטבעיים, אלא הלך-רוח הסובייקטיבי של הדור: "הדור היה מר במעשיו " (ראה "וירגנו באוהליהם" כתוצאה של "לא האמינו לדברו" (תהילים ק"ו כד-כה). בהציגנו את תלונת העם על רקע התנאים הקשים במדבר מנענו את העיוות בראייתם של יוצאי מצרים. אולם במסגרת זו לא האמת ההיסטורית היא העיקר: חשוב יותר שבכך ניתן לנו להדגיש בכיתה דברים אלה:

א. במשך עשרות שנות נדודי העם במדבר ארעו בודאי אירועים רבים וחשובים. העובדה שנזכרו בתורה רק מאורעות ספורים מקנה למאורעות שנזכרו חשיבות מיוחדת במינה ומחייבת אותנו להעמיק בהם ככל יכולתנו, להסיק מהם כל שניתן להסיק ולראות בהם מעשים הבאים ללמד על הכלל כולו, על כל תקופת נדודיהם במדבר. והשווה תהלים ק"ו.

ב. התנאים הקשים באמת, גם הם אינם מצדיקים את התלונות ואת הטרוניות כלפי שמיא.

ג. דור המדבר לא היה ציבור יוצא דופן בהתנהגותו הגרועה וממילא קטרוגה של התורה על התנהגותו ועל כפיות הטובה שלו היא הפניה למבט בוחן של התנהגותם של כלל בני האדם. כזה הוא טבעו של האדם: הוא נרגן וכפוי טובה. כשאך נפגמת נוחיותו, הוא ממהר לשכוח את כל הטוב שה' העניק ומעניק לו. ההשלכות הנובעות מכך על התנהגותנו היום-יומית מובנות מאליהן.

מכלל דברינו ברור, כי פועל יוצא מן הלקח המרכזי שצויין לעיל הוא חשיבות האמונה והביטחון בה' בכל נסיבות החיים. ואם ננסח את הדברים מנקודת מבטם של התלמידים נאמר: יש להמתין באורך רוח ובתקווה, גם כשדברים שונים (הקשורים ברצון שמים) אינם מסתדרים כפי שצריכים היו להסתדר לפי ראות עינינו, זוהי כאמור המטרה העיקרית של לימוד הדברים בתחום האמונה והרגש.

וביחידה זו אנו נתקלים בכמה מהתופעות הספרותיות, שהן אופייניות לחלקיו הפרוזאיים של המקרא. העיסוק בתופעות האלה חשוב לעיתים הרבה מעבר לחשיבות העניין כשלעצמו, מפני שבדרך הטיפול הנכון אנו מפקידים בידי התלמידים מכשיר שיוכלו להשתמש בו כשיתקלו בתופעות דומות בעתיד. היות שהפרשנים המסורתיים משמשים כלי עיקרי ללומד ברור כי בבואנו לדון בתופעות האלה נשתדל להציג את גישותיהם השונות של פרשנים אלה לאותן התופעות, ושוב מאותה הסיבה: אנו מבקשים להכשיר את התלמידים להשתמש בפרשנים ובשיטותיהם כדי להבין (תחילה בעזרת המורה ולאחר מכן בכוחות עצמם), את התופעות הספרותיות השונות במקרא.

אחת ממטרות ההוראה היא, שהתלמידים יבינו את כל הכתובים שמקיפה היחידה הנלמדת, ולא רק את אותם הכתובים שיש בהם ענין מיוחד (ומשום כך אנו מטפלים בהם בכיתה במפורט). במהלך השיעורים יהיה על המורה לדאוג, שהתלמידים ישלימו את הבנת

אותם הפסוקים שלא נדונו בכיתה במסגרת הנושאים השונים. ואף לא ניתנו כעבודת בית. התלמידים בודאי זוכרים מקרים מספר שמות, שבהם התורה מזכירה את סיבת התלונה. על כן הם יוכלו לשים לב, שכאן הסיבות לתלונה אינן מוזכרות. במחזור הראשון העדפנו את פירושו של רש"י, הקושר פסוקים אלה לפסוקים י' לג-לד:"...דרך שלושת ימים לתור להם מנוחה..." מוצא בכך סיבה לתלונה: "אמרו: אוי לנו, כמה לבטנו (=טרחנו) בדרך זה שלושה ימים, שלא נחנו מעינוי הדרך". דומה שבמחזור השני נוכל להוסיף את פירושו של רמב"ן, י"א, א.

אפשר להזכיר לתלמידים, כי הנסיבות שמהן צמחו התלונות כאן דומות מאוד לאלו שהם כבר למדו עליהם בספר שמות.

כיתות חלשות כדאי לעיין ולהיזכר בסיפור שבסדרת "בשלח". בכיתות טובות אפשר להסתפק רק בהזכרת הסיפור, שהרי הוא נלמד בשנה הקודמת. לאחר החזרה נערוך השוואה בין הסיפור כאן לבין הסיפור שם .

כדאי שהתלמידים עצמם יעמדו על העובדה של העדר העונש בשמות ושל הופעת העונש כאן, בצמוד לכל תלונה, וינסו לברר לעצמם את הסיבות לתופעה זו. שם הבקשה כשלעצמה נכונה, ורק צורת הבקשה לקויה, כאן יש להם כבר מן, והם כבר חזו בנסי ה', ואפשר היה לצפות מהם שיגלו יותר ביטחון בה'.

בשעת הדיון ראוי להדגיש דברים אלה:

א) קיים קושי אובייקטיבי בהליכה ובחניה בתנאי המדבר הקשים מבחינות שונות וקושי כזה, משפיע על נפשו של האדם.

ב) רק אמונה עזה ותקווה גדולה יש בהם כדי לעזור להתגבר על קושי זה. האפיון של תלונה פנימית, של התמרמרות רצופה, מלמד, כי אצל רבים לא התחולל שינוי נפשי כזה עדות ברורה לכך- הוא כאמור התיאור- במזמור ק"ו בתהלים.

ג) המתלוננים הם החוליה החלשה: "ותאכל בקצה המחנה"

כדאי לשים לב למבנה המשפט בספור הכולל סדרת פעלים רצופים וישמע... ויחר... ותבער... ותאכל... ויצעק... ויתפלל... ותשקע.. משפט דינמי זה ממחיש את הדרמטיות שבאירוע.

"...מי יאכילנו בשר..."( יא ד-לד) בפרשה זו משולבים שני ענינים. תלונת המתאווים-תאווה (בשר) ועניין שבעים הזקנים. משה מתלונן: א) מאין לי בשר לתת לכל העם הזה (יג): ב) לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה (יד). כתוצאה מכך בא עניין השלו ועניין שבעים הזקנים.

בתלונה המתוארת בפסוקים אלה ניתן לזהות התפתחות.

‎1. "והאספסוף אשר בקרבו התאו תאוה" ("א ד).

‎2. "וישבו ויבכו גם בני ישראל" (י"א, ד).

‎3. "וישמע משה את העם בכה למשפחותיו, איש לפתח אוהלו" (י"א, י). גם תלונה זו דומה לתלונה ששמענו עליה בספר שמות פרק ט"ז:

בספר שמות	בספר במדבר
ויבואו כל עדת בני ישראל אל מדבר צין...
וילינו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרון במדבר	והאספסוף... וישבו ויבכו גם בני ישראל.
...בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע.	ויאמרו: מי יאכלנו בשר... זכרנו את הדגה... את הקישואים ואת האבטיחים.

הנסיבות דומות : עוזבים מקום מוכר וידוע ועוברים למקום חדש ובלתי מוכר. יש צורך בביטחון בה' במצב כזה. הליקוי הוא חוסר בטחונו של העם בה' (ראה רמב"ן ורש"י ד"ה "רע בעיני ה'").

ראוי לשים לב להבדל המהותי שבין שני המקרים: בספר שמות חסר לעם אוכל, שהרי המן טרם ירד, ואילו במדבר כבר סופק להם המן, ולכן תלונתם חמורה יותר, והתגובה מתוארת מיד: ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע. לפיכך בא כאן עונש בעקבות התלונה, בעוד שבשמות לא נענשו על בקשתם.

שים לב: רשימת התלונות שהעם נזכר בהם אופיינית לארץ מצרים כלכל ארץ שפרנסתה על מי הנהר וגידולה שלחין: דגה, קישואים, אבטיחים חציר, בצלים ושומים ובשר (ארץ גושן היתה ארץ מרעה) - יש כאן דוגמה למשהו אופייני לסיפור המקראי (בפרוזה) : הזכרת פרט (שמות כל המאכלים) הנראה לכאורה טפל כדי להדגיש ולצייר את התמונה

הרחבה יותר: את הריגת בניהם שכחו העם, והכל התלונות בחרה התורה לפרט דוקא את שמות המאכלים שהם מעלים כזכר ל"ימים הטובים" במצרים. "פרט קטן" כזה מלמד יותר מכל דבר אחר על מצבם הנפשי, על חוסר הסיפוק, ובעקיפין על חוסר אמונתם המספקת, שקיומה היה יכול לאפשר התגברות והתעלות על קשיי היום-יום (ותגובתו החריפה והיחידה במינה של משה תוכיח). והשווה מה שנאמר ב-י"א, כי בעקבות תלונתם: "יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם". את שאלת העם "מי יאכילנו בשר"? אפשר להבין כמשמעה - מי יספק לנו בשר לאכילה, כבקשה לסיפוק תאוות הבשר.

מאידך גיסא ניתן להבינה כשאלה רטורית. האם יש מישהו המסוגל לספק לנו בשר?! וכך אומנם, מבין אותה אסף משורר מזמור ע"ח בתהילים "וידברו באלוקים אמרו: היוכל קל לערוך שולחן במדבר"? (שם פס' יט), "הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו" (שם, כ).

יש לשאול: האם יש כאן שקר מכוון מצד העם, או שמא זהו תיאור ריאליסטי של מה שהיה במצרים? קיימות כמה גישות להסבר משמעות הביטוי "חינם" בפי העם.

רש"י אל אתר מביא את המדרש מן הספר: "ומהו אומר חנם? חינם מן המצוות". המדרש מביע את הרעיון של "עבדא בהפקרא ניחה ליה", כלומר: הם לא קיבלו ממש בחינם, הם אינם באים לתאר את המציאות אלא את הרגשתם. להם נראה הדבר חינם (וראה את שפתי-חכמים על פירוש רש"י).

לעומתו, מפרש ראב"ע :"חינם: בזול, כאילו הוא חינם" כלומר: תיאורם הוא כמעט ריאלי, לשונם קצת מוגזמת, שהרי משהו בכל זאת שילמו. זאת בדומה לאדם האומר לחבירו "קניתי זאת ממש בחינם". וכוונתו שקנה בזול מאוד.

גם רמב"ן רואה בדברי העם תיאור התואם את המציאות במצרים, ולא הרגשה סובייקטיבית בלבד: "...וטעם 'אשר נאכל במצרים חינם' כפי פשוטו כי היו הדייגים המצריים מעבידין אותן למשוך הדגים, שנאחזים במצודה ובמכמורות, והיו נותנים להם מן הדגים כמנהג כל פורסי מכמורות. והקישואים והאבטיחים והחציר והבצלים והשומים במצרים הרבה מאוד, כי היא כגן הירק. וכאשר היו חופרים להם בגינות ובכל עבודה בשדה, היו אוכלים מן הירקות. או שהיו שם ישראל עבדי המלך עושים מלאכתו , והיה מפרנס אותם בלחם צר ובמים לחץ, והיו נפוצים בעיר ונכנסין בגינות ובשדות, והיו אוכלין מן הירקות ואין מכלים דבר, כמנהג בעבדי המלך, ונותנים להם על שפת היאור ממנת המלך דגים קטנים, אשר אין להם דמים במצרים, כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות".

נעל מדרשי התורה סבור, כי המצרים נתנו לבני-ישראל אוכל טוב באופן מיוחד , כדי להפיק מהם עבודה טובה יותר, בדומה לאדם המאכיל את בהמותיו באוכל טוב, כדי שיעבדו כראוי. דעתו שונה מדעת רמב"ן, שכן לפי רמב"ן ניתנו להם דברים מצויים וזולים.

המורה יפנה את תשומת ליבם של תלמידיו להתפתחות שבתלונה הדברים ירשמו מפי התלמידים ע"ג הלוח והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה ישבו ויבכו גם בני-ישראל וישמע משה את העם בכה למשפחותיו איש לפתח אוהלו.

רצוי לערוך השוואה ע"ג הלוח גם בין התלונה בשמות לבין התלונה כאן.

כמו כן יבהיר המורה לתלמידים את המונח "תאווה", "תאווה לבשר" וכן את הביטוי "תאווה לעיניים". במחזור הראשון הסתפקנו בביאורו של רש"י לפס' יא, ו: "בלתי אל המן עינינו" מן בשחר מן בערב" כלומר: הם מתלוננים על מראהו החד-גוני של המן בניגוד לירקות שהוזכרו, ירקות החסרים במדבר, ולהם היתה תאוותם. במחזור השני ראוי אולי להרחיב את הדברים ולהציג בכיתה את דבריו של רמב"ן לפסוק, ד"ה "וטעם נפשנו יבשה", מן התיבות "ואמרו: בלתי אל המן ע..." רמב"ן המבאר, כי התלונה "בלתי אל המן עינינו" כוונתה זו: עינינו נשואות למן, לראות אם יבוא אם לאו (כלומר: אילו יכלו להיות בטוחים שגם מחר ירד מן ולא יהיו רעבים, לא היו מתלוננים ראה בבלי יונה ע"ו, א: "שאלו תלמידיו את ר' שמעון בר יוחאי" גם פירוש זה מבליט את הליקוי היסודי באמונת העם, חוסר הביטחון בה'. התלמידים יוכלו להבין את סיבת העונש: בשמות אין עונש, כי בקשתם מוצדקת, ואילו כאן החטא כפול ומכופל. הם קרובים לארץ ישראל והם במרחק אחד עשר יום מארץ ישראל על פי דברים א', יש להם מן, הם ראו ניסים, ובכל זאת התאוו תאוה. ועל כן בא העונש. במחזור הראשון לא התעכבנו על פירושו של רש"י והסתפקנו בפירוש הרמב"ן, שכן סברנו שהתלמידים אינם מסוגלים להבין את הרעיון הטמון בפירושו. במחזור השני רצוי לעמוד תחילה על הפרשנות הרואה בדברי התלונה השתקפות של מציאות (רמב"ן, ובמידה מסוימת גם ראב"ע). אח"כ לעבור לפירושו של רש"י, בשל הרעיון החינוכי הטמון בו.

והמורה יפנה את תלמידיו לפסוק כ' בסופו "יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם". התלמידים עצמם יוכלו לגלות באמצעות פסוק זה מה מסתתר מאחורי התלונות שפורטו כאן.

פסוקים ז-ט אינם דברי העם. לפנינו תגובת התורה על דברי העם. כיוון שהעם טען "בלתי אל המן עינינו" (ו) מתארת התורה את המן כדי להבהיר שהטענה אינה מוצדקת.

כדי לערוך הבחנה מן רצף הסיפור עוברת התורה לעבר רחוק ולא ו' ההפוך לפני עתיד. "שטו", "לקטו", "דכו", "בכו", "בשלו", "עשו" (ח).

פס' י' חוזר ללשון בקודמת "וישמע משה את העם". המשך הספור הרצוף הוא איפוא פס' ו ולאחריו פס' י'. ראה רש"י "מי שאמר זו לא אמר זו".

המורה יכול לבקש מתלמידיו לקרוא את רצף הסיפור בטון אחד ואת פסוקים יא, ז-ט בטון שונה. המורה גם יכול לבקש שתלמיד אחד יקרא את הפסוקים שאינם שייכים לרצף הסיפור. בכיתות חלשות יבקש המורה מתלמידיו לרשום במחברת את התלונה בצורת דו-שיח ולציין בצבע אחר את הדברים שלא נאמרו ע"י העם. לאימות כתיבתם או קריאתם יפנו התלמידים לפירושו של רש"י. את תיאור המן אפשר להשוות עם הנאמר בשמות טז. התלמידים למדו תיאור זה בשנה הקודמת, וכן במחזור הראשון, ועל כן אין צורך להקדיש זמן רב לנושא זה.

על תלונות העם בספר שמות (טו, כה. יז, ד) מגיב משה בתפילה וצעקה "ויצעק משה אל ה'", משה מחפש דרך להיענות לבקשת העם. כאן, שונה מאוד משה בתגובתו, הוא מראה סימני עייפות וחולשה.

"למה הרעת לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך וגו'", "מאין לי בשר...", "לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה...".

במילים דומות הגיב משה בתחילת שליחותו " למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני" (שמות ה', כב) אבל תוכן הדברים שונה. שם משה חפץ לשפר תנאי העם. הוא כואב את כאב העם. כאן הוא מביע את כאבו האישי. רש"י מביא בפסוק יא, כב השערות שונות של דברי משה. הוא מביא את דעת ר' עקיבא, הדן את משה לכף חובה, ואת דעת ר' שמעון, הדן אותו לכף זכות. עיין בתוספתא, סוטה פרק ו', ששימשה ככל הנראה מקור לדברי רש"י. (המחלוקת בעיקרה נמצאת גם בספרי לבמדבר, אבל בצורה שונה.)

רמב"ן (על אתר) מפרש: "...ומדרשו של רבי עקיבא, שאמר דברים כמשמען: 'מי מספיק להם' הוא משמעות הכתוב באמת, והוא דעתו של אונקלוס (שתרגם ומצא להם': "היספקון להון"). אבל העניין בעצמו תמה, כמו שאמר ר' שמעון: מי שכתוב בו 'בכל ביתי נאמן הוא' (י', ב, ז), יאמר אין המקום מספיק להם? ועוד, כי כולם ראו כבר נפלאות גדולות מזו... והנכון אצלי, כי כאשר יעשה ה' אותות ומופתים לישראל, חסד הם מאתו, וכולן לטוב להם... זולתי כאשר יצא הקצף על עוברי רצונו, שיעשה עמהם באף ובמידת הדין לרעה גמורה. והנה אין בנסים רק טובה גמורה שלמה ברחמים או נקמה במידת הדין. אבל עתה, כשאמר לו שייתן להם שאלתם ויאכלו בשר 'עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא', ידע משה, שלא יהיה אות מאת ה' לברות להם (להאכיל להם) בשר כאשר נתן להם דגן שמים... אבל בכאן, שאמר לו 'ואל העם תאמר התקדשו למחר' (יח), ...הבין משה, שלא יהיה זה בנס מאתו יתברר, ועל כי שאל בתמיהה, מה יעשה להם כדרך כל הארץ. אם יישחט להם צאן ובקר מכל סביבותיהם, לא יספיק להם... וה' השיבו, כי אין יד ה' קצרה לתת להם שאלתם גם בדרך המקרים...".

רס"ג פירש: "הצאן והבקר': והנה מחת התעללותם והתלוננותם 'הצאן והבקר וגו'. ומצא להם', היספיק להם?" רס"ג הוסיף את התיבות "והנה מחמת זדון לבם לא ישביע את רצונם שום דבר". פירושו קרוב לדרשתו של רבו גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא (המובאת ברש"י, יא, כג).

"מאחר שאין מבקשים אלא עלילה, לא תספיק להם. סופן לדון אחריך: אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה, יאמרו דקה ביקשנו. ואם אתה נותן להם דקה, יאמרו גסה ביקשנו , חיה ועוף ביקשנו, דגים וחגבים ביקשנו..." כלומר : "ומצא להם" פירושו: האם יספיק להם" הרי תאוותם היא ללא גבול אין כאן עניין של סיפוק צרכים אלא של סיפוק תאווה.

פירוש זה מתאים לדרשת רשב"י שבספרי בהעלותך : "...ואני אומר: וכי מפני שאיו להם בשר לאכול הם מתרעמים? ולא כבר נאמר ביציאתם ממצרים, 'וגם ערב-רב עלה אתם וצאן ובקר' (שמות י"ב, לח). יכול שאכלום במדבר, ת"ל: 'ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד' (במדבר ל"ב, א). אלא שמבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום. 'אם את כל דגי הים ייאסף להם': אפילו אתה מכניס להם דגים לאכול, היו מתרעמים. והלוא הלכה עמהם באר במדבר, והייתה מעלה להם דגים שמנים יותר מצרכם, אלא שמבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום".

ברוח דומה לזו של רמב"ן מפרש אף רבנו יוסף בכור שור (מבעלי התוספות): "הכי קאמר: איזה בשר תספיק להם? שאם אמרת 'הנני ממטיר לכם בשר מן השמים', כמו שאמרת במן, לא הייתי תוהא: אי אמרת אביא להם בהמות וחיות אינו תימא, כי ידעתי כי כול תוכל. אבל אתה אומר 'בשר אתן להם', משמע שהבשר כבר בעולם. והיכן הבשר בעולם שיספיק להם? ולכן לא הקפיד המקום, שהרי לא אמר שלא יוכל תת, אלא תמה היכן הוא בעולם. וענה לו הקב"ה: 'היד תיקצר'? גם בארץ יש לי הרבה בריות שאין אתה יודע".

בדומה לכך מפרש אף שד"ל (י"א, כא) : "אם היה ה' אומר לו שיאכילם מזון חדש (כמו שהיה ענייו המן), לא היה משה תמה. אבל ה' אמר לו שיאכילם בשר, ומשה ראה, כי לא הייתה בחביבותם ארץ נושבת שיהיו בה בקר וצאן ולא ים שיהיו בו דגים, גם עופות לא היו נראים שם במדבר הגדול והנורא. לפיכך תמה".

דומה שכל הפירושים שהבאנו מנסים לפרש את הפסוקים ברוח דברי ר' שמעון שמשה לא חטא.

המורה יבקש מן התלמידים למצוא את ההבדל בין תגובת משה כאן לתגובת משה בתלונות קודמות. לאחר שעמדו על ההבדל יערך נסיון להעריך את התגובה. בכיתה ד' בחרנו בגישתו של ר' שמעון, כדי שלא להציג את דמותו של משה באור שלילי, אולם לא קראנו את הדברים, כי לשון המדרש קשה. אנו מציעים להציג לפני התלמידים בכיתה ח' את שתי הגישות ולהשאיר לבחירתם את הנראה להם יותר כפשט, וראה פירושו של רמב"ן. פירושו של ר' שמעון לפסוק (המצוטט ברש"י) לא ייראה לתלמידים כפשוטם של מקראות, ולכן יש למורה, לדעתנו, שתי אפשרויות:

א) לשקול אם להביא רק את הרישא של דברי רש"י, עד התיבות "יאמר אין הכתוב מספיק לנו..." ואחר-כך להביא אחדות מדעות המפרשים שצוטטו כאן: או

(ב) ללמד את רש"י בשלמות ולברר את הפירושים המובאים בו (בין היתר לדון ביחס בין פירושו של רבן שמעון בן גמליאל לפירוש רש"י), להצביע על יתרונו ועל חולשתו של כל אחד מן הפירושים, ואחר כך (בעזרת יתר המפרשים שהבאנו) להראות כיצד ניתן להתגבר על הקשיים.

הפרק מורכב משתי טענותיו של משה, משתי הבטחותיו של הקב"ה למשה ומתיאור ביצועם של ההבטחות האלה.

טענותיו של משה מופיעות בפסוקים יא, יא יב, ו-יא, יד והן בעניין המנהיגות: "לשום את משא כל העם הזה עליי...", "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה, כי כבד ממני". וטענה נוספת שלו היא בקשה לבקשת הבשר (פסוק י"א, יג) : "מאין לי בשר לתת לכל העם הזה, כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר ונאכלה?"

ראוי להדגיש, כי בשום מקום לא מצינו את משה במצב של ייאוש מעין זה שבדבריו כאן. גם לא לאחר חטא העגל. ברוב חכמתו הבין משה, כי התלונות והזכרתם המפורטת של המאכלים, כמפורט לעיל, מלמדים על "יום קטנות", ודווקא דבר זה הביא לתגובתו. התנהגות העם (הזלילה גם לאחר התלונה) מעידה עוד יותר על חומרת המצב.

התשובה לטענתו הראשונה של משה כלולה בפס' יא, י-יז: "אספה לי שבעים איש וגו'" ואילו התשובה לשאלתו-טענתו השנייה מופיעה בפסוקים י"א יח-כ: "ואל העם תאמר: התקדשו למחר ואכלתם בשר".

שני הדברים מתבצעים. ביצוע ההבטחה הראשונה מתחיל בפס' יא, כד: "ויאסף שבעים איש מזקני העם...", וביצוע ההבטחה השנייה - בפסוקים י"א, לא-לד: "ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים...".

המבנה הוא איפוא כיאסטי.

תלונת העם (ד-ו) "מי יאכילנו בשר"	תלונת משה (יא-טו) "לא אוכל אנכי לבדי"
מינוי זקנים (טז-יז, כד-ל) "אספה לי שבעים איש"	מתן שלוים (כא-לב) "ויגז שלוים מן הים"

אנו מציעים לארגן גם את ההוראה בדרך זו: לעסוק בשאלה, בהבטחת ה' ובביצוע ההבטחה, ולדון בפרטי הכתובים של כל עניין. נראה כי בכל תיאורי הנדידה במדבר יחידה זו היא החשובה ביותר מבחינת אפיון דור המדבר (לא פחות מאשר חטא העגל למשל).

בתגובה לדברי משה "לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני" (יב) מצוה אותו ה' את עניין שבעים הזקנים (טז-יז). הזקנים ישמעו שה'' מדבר- עם משה, כלומר נבואתם תהיה דרך משה. ראה רש"י וראה דברי ראב"ע :"וכאשר תשמע את הקול ישמעו גם הם" (יז). כך גם בשעת הביצוע: "וירד ה' בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים" (כה).

הם אינם מקבלים את הנבואה ישירות מהקב"ה, אלא באמצעות משה. כפי שפירש ר' יוסף בכור שור : "'ואצלתי מן הרוח אשר עליך': איני רוצה לתת להם רוח אחר אלא משלך, כדי שיהיו טפלין לך." ומכאן יובן גם ההבדל בין שבעים הזקנים לאלדד ומידד המקבלים את הנבואה ישירות מהקב"ה, וכך מובנת תשובת משה: "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם': כי השם נתן עליהם רוחו, מבלתי אצילות הרוח שעליי" (רמב"ן).

"אלדד ומידד מתנבאים במחנה" (כו-ל)

את התיבות "מתנבאים במחנה" אפשר לפרש כך: הם עדיין מתנבאים, ולא סיימו את נבואתם כמו הזקנים, ואכן כך מפרש ר' יוסף בכור שור : "ולפי שמיעטו עצמן הוסיף הקדוש ברוך הוא גדולה על גדולתן שהאחרים נתנבאו ופסקו שבאה נבואתן מכוחו של משה, והם נתנבאו ולא פסקו , לפי שבאה נבואתן מהקדוש ברור הוא".

וכך מבארת עניין זה הגמרא בסנהדרין, דף י"ז" ע"א: "'וישארו שני אנשים במחנה': יש אומרים: בקלפי נשתיירו. שבשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה 'אספה לי שבעים איש... ', אמר משה: כיצד אעשה? אברור שישה מכל שבט ושבט, נמצאו שניים יתרים. אברור להם חמישה חמשה מכל שבט, נמצאו עשרה חסרים. אברור שישה משבט זה וחמישה משבט זה, הריני מטיל קנאה בין השבטים. מה עשה? בירר שישה-ששה והביא שבעים ושניים פתקיו. על שבעים כתב 'זקן' ושניים הניח חלק. בללן ונתנן בקלפי. אמר להם: בואו וטלו פתקין. על שבעים שעלה בידו 'זקן', אמר: קידשך שמים. מי שעלה בידו חלק, אמר: המקום לא חפץ בך, אני מה אעשה לך?". (לפי פירוש זה היו אלדד ומידד בין השבעים ושניים, והם קיבלו את הפתק החלק...נראה שזה מקור לפירוש רש"י של "והמה בכתבים".)

ופירוש נוסף: "ר' שמעון אומר: במחנה נשתיירו בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: אספה לי שבעים איש...'. אמרו אלדד ומידד אין אנו ראויים לאותה גדולה. אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ומיעטתם עצמכם, הריני מוסיף גדולה על גדולתכם! ומה גדולה הוסיף להם? שהנביאים כולם נתנבאו ונפסקו , והם נתנבאו ולא פסקו." לפי פירוש זה לא היה צורך בהגדלה,, כיוון שאלדד ומידד פרשו מרצונם החופשי. לפי הפירוש הראשון לא ברור, מדוע זכו אלדד ומידד להתנבא. מפירוש רש"י נראה כי בשעת ההגרלה קיבלו אלדד ומידד פתק 'זקן' "במבוררים שבהם לסנהדרין" , ד"ה "והמה בכתבים". אלא שאמרו "אין אנו כדאים לגדולה זו" (ד"ה "וישארו שני אנשים"), וחזרו למחנה, ובמקום הלכו שניים אחרים אשר קיבלו פתק חלק (ראה גם רשב"ם על אתר).

יהושוע משרת משה מבחוריו, מהמובחרים שבמשרתיו, מוצג כאן כאדם הקרוב מאוד אל משה, עד שהוא מעז להציע למשה "אדוני משה כלאם". הוא סבור, כי העובדה שאנשים ניבאו באופן עצמאי פוגעת במעמדו ובסמכותו של משה.

אנו מציעים למורה לערוך את כל עניין שבעים הזקנים כיחידת לימוד אחת רצופה. התלמידים ירכיבו בעזרת המורה את הרצף: תלונת משה ("לא אוכל...) - תגובת ה' - (אספה לי) - הביצוע (ויאסף שבעים איש) - פרשת אלדד ומידד.

התלמידים יעמדו על ההבדל בין נבואת משה לנבואת הזקנים.

כאן ניתן להיכנס לפירוש רש"י ד"ה: "ולא יספו" (המציב שתי אפשרויות פירוש: לא יספו - לא הוסיפו לנבא או: לא יספו - לא היה סוף לדבר, כתרגום אונקלוס ולא פסקין.) ולהשוות עם סיפור אלדד ומידד.

ותגובת משה "כי יתן ה' את רוחו עליהם" (כט) - מבלי האצלת הרוח על ידי משה.

לאחר מכן להכנס ליתר פרטי הפרשה כמפורט לעיל.

פרק זה קשה בכל חלקיו. בחלקו הראשון אין אנו יודעים מה היה תוכן הדיבור אשר דיברו מרים ואהרן במשה. וחכמנו ופרשננו שיערו הרבה השערות בקשר לדיבור זה. בחלקו השני של הפרק קשים להבנה דברי ה'.