הרב דניאל דויטש

היש יסוד משותף למחלוקות של רבי יהודה ורבי שמעון?

רבי יהודה בר אלעאי ורבי שמעון בר יוחאי, שני תלמידי רבי עקיבא, הם מגדולי התנאים בדור הרביעי. יותר משש מאות הלכות של רבי יהודה נמצאות במשנה, ובהרבה מהן חלוק עליו רבי שמעון[‎1] להלן נעיין במחלוקות אחדות של רבי יהודה ורבי שמעון וננסה לבדוק אם יש יסוד משותף במחלוקות של שני תנאים אלו.

במסכת שבת אנו מוצאים את המעשה הבא: ...דיתבי ר' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון (בר יוחאי), ויתיב ר' יהודה בן גרים גבייהו. פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהם של אומה זו (רומא). תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק, נענה רשב"י ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן. תקנו שווקין - להושיב בהן זונות. מרחצאות - לעדן בהן עצמן. גשרים - ליטול מהן מכס.

הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם למלכות. אמרו: יהודה שעלה - יתעלה. יוסי ששתק יגלה לציפורי. שמעון שגינה - ייהרג. אזל הוא ובריה וטשו בית מדרשא (הלכו הוא ובנו והתחבאו בבית המדרש. מכאן השתלשל הסיפור המפורסם על רשב"י ובנו שהתחבאו שלוש עשרה שנים במערה)[‎2].

דומה כי סיפור זה לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא; והשקפותיהם השונות של ר' יהודה ור' שמעון במילי דעלמא באות לידי ביטוי לא רק ביחסם לרומאים, אלא גם במחלוקות הלכתיות מובהקות. ר' יהודה בוחן את הדברים כפשוטם, בהווה, ועל כן הוא רואה במעשי הרומאים מעשים נאים; ואלו ר' שמעון מתבונן בעומק המעשה, בכוונתו, ובוחנו על פי העתיד, ועל כן "כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם".

על תופעה זו עמד ר' יוסף מרוז'ין בעל הצפנת-פענח (הרגצ'ובר) כבר לפני כ‎160- שנה, בבארו את המחלוקת בין ר"י לר"ש המובאת בספרא. על הפסוק "והשבתי חיה רעה מן הארץ"[‎3]. דורשים חז"ל בתורת כהנים;

"ר' יהודה אומר: מעבירן מן העולם. ר' שמעון אומר: משביתן שלא יזיקו. אמר ר'

שמעון: אימתי הוא שבחן של מקום: בזמן שאין מזיקים או בזמן שיש מזיקים הנין

מזיקים? אמור: בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים"[‎4].

ומסביר בעל הצפנת פענח בספרו על התורה: "הנה בתורת כהנים מביא שם פלונתא דר' יהודה ור"ש אם ההשבתה היא כמות הדברים... אבל ר"ש סבירא ליה דהשבתה הוי גם איכות הדבר"[‎5]. כלומר: ר' יהודה בוחן את הדברים כפי שהם במציאות המוחשית, ומשום כך הוא סובר, שאם הקב"ה מבטיח שישבית היה רעה מן הארץ, הרי שהבטחה זו תתממש באופן הפיזי ביותר והמציאותי ביותר - לא תהיינה עוד חיות רעות בארץ והן ייעלמו. ואילו ר"ש בוחן את הדברים גם במובנם הרעיוני והפחות פשטני, הוא אינו מסתפק בפשוטו של פסוק אלא "דריש טעמיה דקרא"[‎6]; ולדידו ניתן לומר שהחיות הרעות ימשיכו להתקיים, אלא שאופיין הרע ישתנה לטובה. שכן אין חובה להסתכל על "כמות" הדברים ועל הופעתם המציאותית, אלא יש להסתכל על "איכות הדברים", על עומקם ועניינם.

גישות עקרוניות אלו באות לידי ביטוי במחלוקת נוספות שבין שני התנאים. ידועה המחלוקת בעניין "דבר שאינו מתכוון". ר"ש סובר שמותר לאדם לגרור מיטה, כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ, ואילו ר' יהודה אוסר[‎7].

על פי האמור לעיל מחלוקתם מבוארת כדבעי. שכן ר"י מסתכל על הדברים "בפועל", ובפועל אכן חורץ האדם חריץ באדמה, ויש בזה משום חורש, בעוד שר"ש מסתכל על פנימיות הדברים, הנע הולך אחר "איכות הדבר", דהיינו כוונתו של האדם , והאדם הרי אינו מתכוון לעשות חריץ, ולכן גם המעשה אינו מעשה האסור בשבת.

כך גם במחלוקתם בעניין מלאכה שאינה צריכה לגופה". כלומר; אם אדם עושה מלאכה האסורה בשבת, אך אין הוא זקוק לעצם המעשה, אלא להוצאה צדדית היוצאת מן המעשה. למשל, הקורע בגדים בחמתו, ועל ידי כך מתיישבת דעתו - ר"י מחייב את הקורע משום אב מלאכה, ואילו ר"ש פוטר. או מי שצד נחש בשבת, אך אינו צריך את גוף הצידה, כלומר הוא איננו צריך את הנחש, אלא רק מעונין שלא יוזק ממנו - ר"י מחייב, ור"ש פוטר[‎8].

אף כאן יסוד המחלוקת הוא כפי שאמרנו. ר"י מסתכל על המעשה בפועל, ואכן בפועל יש כאן מלאכת שבת; ואילו ר"ש מסתכל על פנימיות הדברים, וכיון שמבחינת עושה המלאכה, אין כאן רצון לעצם עשיית המלאכה, אלא הוא מעוניין בדבר צדדי, ובהחלט היה מוכן לקבל את אותו רווח צדדי אף ללא עשיית אותה המלאכה (הריגת הנחש אף ללא צידתו, יישוב הדעת אף ללא קריעת הבגד) ממילא אזלינן בתר כוונתו - ופטור.

אותו עיקרון מצוי גם במחלוקת לגבי ביעור חמץ: ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים אף מפורר וזורה לרוח"[‎9]. גם כאן המחלוקת בהשקפה שבין שני התנאים נותנת את אותותיה במחלוקת בהלכה. שכן ר"י דואג לביטול החמץ בפועל, מבחינה מציאותית ("כמות הדבר") בעוד חכמים מסתפקים בביטול רעיוני - "איכות הדבר" - וזאת משיגים על ידי זרייה לרוח או הטלה לים. ועיין בשו"ת צפנת פענח האומר ש"חכמים היינו ר' שמעון"[‎10].

מן המפורסמות היא דעתו של ר"ש בעניין מדרש הפסוקים בתורה, ובהרבה מקומות בש"ס מצינו ש"ר' שמעון דריש טעמא דקרא"[‎11]. דוגמה יפה הקשורה לענייננו נוכל למצוא בדברי ר' שמעון לגבי משכון אלמנה. "תנו רבנן: אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה, דברי ר' יהודה, ר' שמעון אומרי עשירה ממשכנין אותה, עניה אין ממשכנין אותה"[‎12].

לכאורה אפליה: אך ידוע שר' שמעון דרש טעמא דקרא, והוא מסתכל על "איכות הדברים" ומסביר "שעניה אין ממשכנין אותה שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה" (ע"י שבא הממשכן לבית האלמנה בכל ערב ובוקר להחזיר המשכון ולקחתו שוב]. אולם ר' יהודה מקיים הדברים כפשוטם וככתבם.

את ניגודי ההשקפות בין ר"י לר"ש אנו פוגשים באופן בולט מאוד לא רק בענייני הלכה, אלא גם בחיי היום-יום. הגמרא מספרת על בעל שהדיר את אשתו מכל הנאה שהיא, שלא תיהנה ממנו, עד שתלך ותטעים מתבשילה לר' יהודה ולר' שמעון. ומספרת הגמ' שר"י אכן טעם מן התבשיל, ואילו ר"ש סירב לה[‎13].

ר' יהודה טעם מהתבשיל, שכן דן קל וחומר בעצמו: "ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה, שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים בספק (שכן בהשקאת מי-סוטה היו כותבים את פרשת סוטה, ואח"כ מוחקים ע"י המים את הפרשה כולה, כולל שם ה' שבה) העני על אחת כמה וכמה". אולם ר"ש לא טעם, אמר -ימותו כל בני אלמנה (רש"י: כלומר, ימות הבעל ותהא היא אלמנה, ןאח"כ ימותו בניה) ואל יזוז שמעון ממקומו, כי היכי דלא לתרגלי למינדר" (רש"י: שלא יהיו קלים בנדרים).

רואים כאן באופן נפלא את גישתם לחיים. ר"י הסתכל על כמות כל הדברים בפועל, הוא עושה שלום בין הבעל לאשתו וטועם מן התבשיל; אך ר"ש הסתכל על הטווח הארוך, על "איכות" הדברים, אף אם לא ישכון שלום בין שני בני הזוג.

ר' שמעון בוחן את פנימיות הדברים גם במבט לאחור להיסטוריה הקדומה. במפגש שבין עשו ליעקב מסופר "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צווארו וישקהו"[‎14]- ר' שמעון סבור שאין לפרש את הנשיקה הזו כפשוטה, כנשיקה של חיבה, ואין להתייחס לה כנשיקה רגילה. שכן הלכה היא שעשו שונא ליעקב, ומן הסתם התכוון לנשכו אלא שנכמרו עליו רתמיו של עשו באותה שעה, והוא נשקו בכל לבו[‎15]. שוב, ר' שמעון אינו מתבונן בפשוטן של דברים, אלא מרחיק לראות לעבר הכוונות, לפנימיות.

*

כעת נוכל לחזור למחלוקת של ר"י ורשב"י ביחס למעשיהם של הרומאים. ר"י הסתכל על המציאות בפועל של מעשי הרומאים. ואכן באופן מציאותי מעשיהם עוזרים לנו ומעלים לנו את רמת-החיים. כעת יש גשרים, שווקים מרחצאות וכו', ולכן יש לשבחם, אך רשב"י מתעלם מההווה והוא מסתכל על איכות המעשים, על כוונתם הפנימית. ובכוונתם של הרומאים, אנו מוצאים אך ורק כוונה לצורך עצמם, גשרים - ליטול מהם מכס וכו', ואין כוונתם לישראל כלל.

ואכן בהמשך הסוגיה מביאה הגמרא חילופי דברים בין הקב"ה לבין הרומאים בדומה למחלקות של ר' יהודה ור' שמעון: "דרש ר' חנינא בר פפא ואיתימא ר' שמלאי, לעתיד לבוא מביא הקב"ה ספר-תורה ומניחו בחיקו ואומר: כל מי שעסק בה יבוא ויטול שכרו. מיד מתקבצים ובאין עובדי כוכבים בערבוביא... אומר להם הקב"ה אל תכנסו לפני בעיבוביא אלא תכנס כל אומה ואומה וסופריה... מיד נכנסת לפניו מלכות רומי תחילה... אמר להם הקב"ה, במאי עסקתמו אומרים לפניו: רבש"ע הרבה שווקים תקנו, הרבה מרחצאות עשינו הרבה כסף וזהב עשינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל שישבו ויתעסקו בתורה".

"אמר להם הקב"ה: שוטים שבעולם: כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם. תקנתם שווקים להושיב בהם זונות. מרחצאות - לעדן בהם עצמכם בסף וזהב שלי הוא... מיד יצאו בפחי נפש"[‎16].

וכי שוטים הם בני-רומא, עד שמעיזים הם לטעון שכל הטורח שטרחו לא היה אלא בשביל ישראל? והרי ברור הוא, שלא לשם כך תיקנו את כל מה שתיקנו; אלא גם בויכוח שבין הקב"ה לרומאים, טוענים האחרונים שיש להסתכל על הגילוי בפועל של מעשיהם. ואכן בפועל מעשיהם אלו גרמו לרווחתו של עם-ישראל. הם אכן יודעים שכל מה שעשו לא עשו אלא לצורך עצמם, אך הם טוענים לזכותם, שאין הקב"ה צריך להסתכל על הכוונה הפנימית של מעשיהם, אלא על המציאות בשטח.

אך שם מגלה לנו הקב"ה, שיש להסתכל על עומק הדברים ועל כוונתו של העושה בזמן עשייתו את המעשה, ובכך פסק לנו "הלכה".

ועל פי הכלל שקבענו, תתבאר לנו באופן נפלא גמרא תמוהה מאוד. הגמרא מספרת שרשב"י אמר לבנו ר' אלעזר שילך אצל ר' יוחנן בן עסמיי ואצל ר' יהודה בן גרים (אותו ר' יהודה בן גרים שפגשנו לעיל במסכת שבת) לקבל מהם ברכה מפני שהם אנשים גדולים. להלן מובאת הברכה שהם ברכו אותו בתרגום מארמית;

אמרו לו, יהי רצון שתזרע ולא תקצור, תכניס ולא תוציא, תוציא ולא תכניס, יחרב ביתך ותהיה אורח, יתבלבל שולחנך ולא תראה שנה חדשה"[‎17]...

ר' אלעזר בא בבהלה לאביו, וסיפר לו שלא די בזה שלא ברכו אותו, אלא שאף ציערו אותו ב"ברכותיהם". הרגיע רשב"י את בנו ופירש לו את דבריהם, באופן כזה שכל דבריהם יתפרשו כברכה.

תזרע ולא תקצור - תוליד בנים ולא ימותו. תכניס ולא תוציא - תכניס כלותיך הביתה, ולא תוציאם מביתך, מפני שבעליהם, בניך, לא ימותו, וממילא יישארו בביתך.

תוציא ולא תכניס - בנותיך יצאו מביתך עם בעליהן, ולא יחזרו לביתך מפני שבעליהן לא ימותו.

יחרב ביתך ותהיה אורח - שהעולם הזה יהיה לגביך כבית אירוח בלבד, ואילו בעולם הבא תהיה תושב קבע.

יתבלבל שולחנך - מרוב בנים ובנות.

ולא תראה שנה חדשה - אשתך לא תמות ולא תצטרך לקיים שוב מצוות "נקי יהיה לביתו, ושמח את אשתו שנה אחת".

כשלומדים גמרא זו, מיד זועקת השאלה, לשם מה צריך היה רשב"י לשלוח את בנו לקבל ברכה זו ולעשות לו את "התרגיל הזה". אך לפי דברינו הכל ניחא. נראה שאביו רצה לחנך את בנו וללמדו שאין להסתכל רק על הדברים בפועל, בפי שהם מתגלים בלשונם החיצוני. רשב"י רצה להמחיש לו זאת בצורה הברורה ביותר, ולכן שלה אותו להתברך אצל שני חכמים אלו. ר' שמשן הבין שהוא יגרום לו צער על ירי ברכה שנראית בפועל נקללה, ורק בשר' אלעזר יסתכל בפנימיות הדברים ובאיכותם הוא יראה שטמונה בהם ברכה.


[‎1] מ' מרגלית, אנציקלופדיה לחכמי התלמוד, א, עמ' ‎897.

[‎2] שבת לג, ע"ב.

[‎3] ויקרא כו, י.

[‎4] תורת כהנים, פרשה א, פרק ב.

[‎5] ר' יוסף מרוז'ין, צפנת פענח על התורה, ויקרא כו.

[‎6] בבא מציעא קטו, ע"א.

[‎7] שבת כג ע"א.

[‎8] ראה שבת קה, ע"ב; שם קז, ע"ב.

[‎9] שבת כא, ע"א.

[‎10] שו"ת צפנת פענח סימן ג.

[‎11] עיין גיטין מט, ע"א.

[‎12] בבא מציעא קטו, ע"א.

[‎13] נדרים טו, ע"א.

[‎14] בראשית לג, ד.

[‎15] בראשית רבה עח, ט.

[‎16] שבת לג, ע"ב.

[‎17] מועד קטן, ע"א - ט, ע"ב.


lef

"Click Here!