שולמית אליצור

עקדת יצחק : בבכי או בשמחה?

השפעת מסעי הצלב על הסיפור המקראי בפיוטים

(א) גיבורי העקדה ורגשותיהם

לנושא שיידון כאן הקדיש בשעתו שלום שפיגל זכרו לברכה את מאמר המופת "מאגדות העקדה" שנדפס בשנת תש"י. שפיגל העמיד בהרחבה על הקשר שבין הפיוטים המספרים על עקדת יצחק לבין חווית קידוש השם בתקופת מסעי הצלב, אך הנקודה המרכזית שביקש לברר היתה יצירתן של אגדות חדשות - המנוגדות במפורש לסיפור המקראי - ועל פיהן יצחק אכן נשחט, ולא קם לתחייה אלא בדרך נס. לשם בירור סוגיה מוקשה זו הפליג שפיגל למרחבים גדולים כיד בקיאותו המופלאה, ודן בהעמקה בגלגולי הפרשה, למן שורשיו הקדומים של סיפור העקדה בעולם האלילי שלפני מתן תורה, דרך השתקפותו בעולם הנוצרי ועד לתקופת הגזרות של מסעי הצלב.

אני מבקשת לעסוק כאן בהיבט שונה במקצת של הפרשה כביטויו בפיוטים. מתברר כי גם בפיוטים הנאמנים למקרא בסיפור פרטי המעשה ניתן למשוררים מקום רחב להוסיף על הסיפור ולעבותו. להלן נסקור בדברינו כיוונים שונים ואף מנוגדים שהלכו בהם פייטנים בהקשר זה, וננסה לעמוד על שורשיהם.

בפרשת העקדה - כמו בפרשיות רבות אחרות שבתורה - אין המספר המקראי מגלה לנו דבר על הלך נפשם של גיבוריו. מעשי הגיבורים מפורטים, אך לא רגשותיהם. רק לעיתים רחוקות מספרת התורה בקצרה על רגשות פחד ומצוקה, או לחילופין על שמחת הגיבורים. ברוב המקרים אין פירוט של רחשי ליבם של האנשים שהתורה מתארת את מעשיהם. רמזים דקים כוללים לעיתים פרשות ארוכות של כאב וסבל, ומילים מועטות וקצרות מחזיקות לא פעם את המרובה.

הדבר בולט במיוחד בפרשת העקדה. אברהם מצטווה - ועושה. אך מה חשב בעשותו את מעשהו? מה עבר על אברהם כל אותו לילה, עד אשר השכים בבוקר ויצא לדרכו הנוראה? מה היו רגשותיו באותם שלושה ימים ארוכים של הליכה בדרך, עם שני נעריו ויצחק בנו, אל עבר ארץ המוריה? ומה חש כאשר נפרד מנעריו ולקח את יצחק להקריבו?

התפיסה של אברהם כדמות אנושית, המתמסרת לרצון האל אך מתייסרת קשות, אין בה כדי לפגוע בגודל המעשה. היפוכו של דבר - דווקא הקשיים, הלבטים והייסורים הנפשיים, שלא מנעו את הגשת הזבח, מגדילים את הקרבן. ואכן, כבר בתקופה קדומה מאוד חשו קוראי הפרשה בזעקה סמויה המלווה את ידו של האב הנשלחת אל הנער, וברור היה להם שגם כאשר החרב החדה היתה מונחת על צווארו של יצחק לא התייאש אברהם מן הרחמים: ידו עוקדת ונוטלת את המאכלת, אך כל ישותו אומרת תפילה להצלת הבן. קריאה זו של הפרשה עולה מתוך תפילה קדומה המופיעה במשנה (מסכת תענית ב, ד): "על הראשונה (הכוונה לברכה הראשונה שהיו מוסיפים בימי תעניות על שמונה עשרה הברכות שבתפילת העמידה) הוא אומר: מי שענה את אברהם בהר המוריה, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה". "מי שענה את אברהם" הוא כמובן האל שמנעו מן השחיטה והציל את יצחק; אך על מה נענה אברהם? היכן שמענוהו שביקש דבר? על כורחך אתה אומר: לא נענו אלא אותם רחשי לב שלכלל תפילת שפתיים לא הגיעו. ברי היה למחבר תפילה קדומה זו שאברהם - גם אם לא הראה כל סימני היסוס במעשיו - לא חפץ כלל בשחיטת בנו, ולבו לא פסק מלהתפלל להצלת הנער.

ומה הרגיש הבן הנעקד? בסיפור המקראי הוא טפל לגמרי לאביו. מלבד שאלת התמיהה הבודדת - "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה" - שאלה הזוכה לכאורה בתשובה מתחמקת ומעורפלת, אין יצחק עושה דבר. גם כאשר הוא נושא את עצי העולה, אביו הוא השם אותם עליו. אברהם הוא הגיבור הראשי, ליתר דיוק - הגיבור היחיד של פרשת העקדה המקראית. אולם כהקדמה לדברים שנראה בפיוטים, חשוב לציין כבר עתה שבעולמם של בעלי המדרשים - ובעקבותיהם גם פייטנים - נשתנתה התמונה, ויצחק איננו פחות חשוב מאברהם אביו. סימן ראשון לשינוי התפקידים הוא בקביעת גילו של יצחק, הנתפש מקריאת הסיפור המקראי כנער קטן, לשלושים ושבע שנים (קביעה זו נשענת על סמיכות הפרשיות שבין עקדת יצחק לבין מיתת שרה בהיותה בת מאה עשרים ושבע, שהרי יצחק נולד כשהיתה אמו בת תשעים שנה). בגיל זה עומד לפנינו גבר במלוא כוחו, והאב הזקן העוקדו על המזבח ודאי לא יכול לעשות זאת בלא הסכמת הבן. מסירות נפשו של יצחק הנעקד איננה פחותה אפוא מנכונות ההקרבה של אביו.

אולם משיצחק הופך לדמות מרכזית בפרשה, ניתן לשוב ולהסב את השאלות ששאלנו על אברהם גם אליו: האם שמח יצחק למסור את נפשו, או שמא לוותה מסירות הנפש בצער, בתהייה ובחרדה? וכשם שבתפילה שבמשנה נרמז ליבו החצוי של אברהם, כך הוסיפו מתפללים מאוחרים רמז דומה ליצחק, ובצד התפילה "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו", נוספה הבקשה: "מי שענה ליצחק בנו כשנעקד על גבי המזבח הוא יעננו".

ומה שסתמה התורה ורמזו בעלי תפילות, פירשו ופירטו בעלי מדרשות. הפערים הרבים שבסיפור המקראי פתחו פתח רחב לדרשנים, ומעשים שלא נרמזו בתורה נוספו בסיפור המדרשי. גיבורים שהתורה התעלמה מהם, כגון שרה האם, זוכים לתשומת לב (ראה מדרש התנחומא, וירא כב); אירועים שונים קורים לאברהם ויצחק בדרכם למקום העקדה, בעיקר בפגישתם עם השטן (שם); יצחק פותח בנאום של מסירות נפש לפני מותו, ומבקש מאביו שייטיב לכופתו כדי שלא ייפסל הקרבן (שם כג); המלאכים הצופים במעשה פורצים בבכי (מדרש בראשית רבה נו, ה), ואין אלו אלא מקצת העניינים שנוספו לעלילת העקדה.

במדרשי העקדה באים תיאורים ברורים של רגשות הגיבורים. ואין המדרשים שווים: יש המספרים על שמחת מצוה המשותפת לאברהם ויצחק, ההולכים יחדיו וליבותיהם שווים, זה לעקוד וזה להיעקד, זה לשחוט וזה להישחט (ראה בראשית רבה נו, ג); ויש היורדים לעומק רגשות האב העומד לשכול את בנו, או מבטאים את גודל חרדת המוות הנופלת על יצחק. יש השמים בפי אברהם דברי חיזוק ליצחק, ויש הפותחים את פי יצחק בנאום מלא עידוד ונכונות הקרבה. חדוות עוז מכאן, ובכי מר מכאן. ולעיתים אפילו ברצף מדרשי אחד מתואר אברהם כ"אדם שהיה בונה בית חתנות לבנו", ויצחק כ"מכין עצמו לחופה, שעושה בשמחה" מצד אחד, ו"דמעות נושרות מאברהם ונופלות על יצחק ומיצחק נופלות על העצים והיו נטבלים בדמעות" - מצד אחר (מדרש "ויושע" שפורסם באוסף המדרשים "בית המדרש", א, עמ' ‎37). ואלו ואלו לא באו אלא להגדיל ולהאדיר את מעשיהם של המנוסים; ואלו ואלו, יותר ממה שבאו ללמד על אברהם ויצחק הקדמונים, הרי הם מבטאים את רחשי ליבם וזווית ראייתם של בעלי המדרשות המאוחרים.

השאלה המעניינת, מה הביא ליצירת מדרש זה או אחר דווקא במקום ובזמן מסוים, מצפה לחוקרי המדרש. כאן אתמקד בשאלה איך מציירים פייטנים את העוקד והנעקד, ואגביל את העיון לפיוטים שנכתבו בזמן אחד, בעיקר סביב המאה השתים-עשרה (כולל הבאות מעטות גם מפיוטים מן המאה האחת-עשרה או השלושעשרה), בשני מרכזים שונים: ספרד ושלוחותיה מכאן ואשכנז (כולל צרפת ולעיתים איטליה) מכאן. אקדים ואציין שכמעט כל המוטיבים המצויים בפיוטים מופיעים כבר לפני כן במדרשים שונים, אך דווקא משום שהכיוונים המוצגים במדרשים רבים הם, אין לענייננו כל חשיבות לעצם העובדה שמקור מדרשי לפנינו; אין גם חשיבות לשאלת התפתחותם של מוטיבים אלו וההבחנה בין קדומים שבהם לבין מאוחרים, כל זמן שפייטני אשכנז וספרד צפויים להכירם. השאלה המעסיקה אותי היא מדוע בחרו פייטנים מתון כלל האפשרויות שעמדו בפניהם זווית מסוימת של הצגת סיפור העקדה והעדיפוה על פני אפשרויות אחרות.

(ב) עקדת יצחק בפיוטי ספרד: הבכי

נפתח את עיוננו בספרד ובשלוחותיה. סיפור העקדה זכה בספרד לעיבוד רחב ומפורט, בעיקר בפיוטים המיועדים לברכה השנייה של תפילת העמידה ביום כיפור (פיוטים הקרויים בשל חתימת הברכה הזו בשם "מחיה"). כמעט בכל הפיוטים האלה נמצא התייחסות אל רגשותיהם של גיבורי הסיפור (והם לרוב שני גיבורים, כאשר יצחק תופש מקום מרכזי לא פחות מאשר אברהם); ובצד הערות המגדילות את מעשיהם של האב והבן על ידי ציון שמחתם, כמעט אין פייטן שאיננו מעמיק את גודל הנסיון גם על ידי הזכרת בכיים.

כבר במאה האחת-עשרה מודיע לנו ר' שלמה אבן גבירול ש'אזי בהר מור דץ יונת אלם" (כלומר: בהיותו בהר המוריה שמח יצחק, המשול ליונה ההולכת להישחט [סליחות כמנהג ליטא, עמ' רמג]), ו"זך (כלומר: אברהם) בשמעו (את ציווי העקדה) לבבו לא דאב"; אך רגע לפני שאברהם תופש את האשלח", הוא המאכלת, מתעורר האדם שביצחק והוא פורץ בבכי: "קפץ לבכות כפר אשכול (והוא כינוי ליצחק) / ראותו אביו נשכל שכול". גם ר' יצחק אבן גיאת, אשר כמעט איננו מתייחס לרגשות הגיבורים בסיפור העקדה, מזכיר איך "פני מוליד ונולד בדמע כסו" (מהדורת דוד, עמ' ‎17). מרחיב יותר ר' משה אבן עזרא. ב"מחיה" שראשיתו במילים "אלוה פקד גפן פוריה" (מהדורת ברנשטיין, עמ' ריב) הוא פותח בנכונותם המוחלטת של אברהם ויצחק:

זך השכים ורחמיו כבש

חניכיו לקח ומרכבו חבש

טעם אמרי אל לפיהו מדבש

לשבר יחבש / מרפא לעצם ומתוק לנפש

יצאו שניהם בנפש תמה

כי אל הכינם למשכרת שלמה

לא עטו פחד ולא לבשו אימה

גבורים המה / ומרי נפש

אך בהמשך הפיוט, ברגע שלוקח אברהם לידו את המאכלת, מתגבר הבכי ומשתלט על העלילה:

צעד במאכלת ונסך מי דמעה

ונגעה / חרב עד הנפש

קול נשאו בבכי בהועדם

רחמיהם נכמרו ויזב כבדם

שפכו נפשם עם דמעם המאדם

כי הדם / הוא הנפש

ויצחק, הפותח - בעקבות מסורת מדרשית ופייטנית ארוכה - בנאום שבו יבקש מאביו לקשור אותו היטב, מתחיל את דבריו בבקשה מלאה ברחמים עצמיים, מעין בקשתה של בת יפתח: "תן לי אבי להתנחם על אבלי", ורק אחר כך באים דברי העידוד: "תזכה לשכר מלפני פועלי (=מלפני האלהים)".

הגדיל לתאר את רגשותיהם של העוקד והנעקד פייטן שלא היה בן ספרד, אך עמד בסימן השפעתה: ר' יהודה בן שמואל אבן עבאס, יליד פאס שבצפון אפריקה, שהרבה לנדוד במזרח במהלך המאה השתיםעשרה. לתיאור העקדה הקדיש פיוט עצמאי, שקול היטב. פיוט זה - "עת שערי רצון להפתח" - זכה לעמוד במרכז תפילת ראש השנה במנהגי כל הספרדים ובני עדות המזרח, כולל תימן (הדפסה נאה שלו, כולל ביאור, באה אצל רצהבי, מגנזי שירת הקדם, עמ' ‎314). הרגישות האנושית שמאחורי סיפור העקדה מגיעה כאן לשיא פיוטי נפלא, והמשורר איננו שוכח אפילו את קשייה של שרה שעה שהיא נפרדת מבנה. משאנו מתקרבים לשיא הסיפור, אחרי שאברהם מנסה לעודד את יצחק ולחזק את בטחונו באל, חל מפנה:

דפקו בשערי רחמים לפתוח

הבן להזבח ואב לזבוח

קווים לאל וברחמיו לבטוח

קויי יי יחליפו כח

דרשו בנחלת אל להסתפח

עוקד והנעקד והמזבח

הביטוי שיסודו בדברי המדרש "זה לשחוט וזה להישחט, זה לעקוד וזה להיעקד" (כאן: "הבן להזבח ואב לזבוח"), הבא במקור כדי לבטא נכונות גמורה, מופיע כאן בהקשר מורכב יותר: בצד הנכונות זועקת התפילה. האב והבן דופקים בשערי רחמים, ועושים את מעשיהם מתוך תקווה גדולה; אך למה הם מקווים? האם רק "בנחלת אל להסתפח" בעולם שאחרי המוות? הרי אם כך הוא, לשם מה בקשת הרחמים? ושמא אותה תפילה סמויה להצלה, תפילה שראינו כבר במשנה, היא הנרמזת כאן, ומכוחה לא ניטלת תקוותם?

אם כאן הסתפק הפייטן ברמז, במחרוזת הבאה באים דברים מפורשים:

הכין עצי עולה באון וחיל

ויעקד יצחק כעקדו איל

ויהי מאור יומם בעינם ליל

והמון דמעות נוזלים בחיל

עין במר בוכה ולב שמח

עוקד והנעקד והמזבח

כאן כבר מפורש הכאב: אור יומם של אברהם ויצחק חשך, ודמעותיהם נוזלות בהמון; אך הפייטן דואג להדגיש, שעם הבכי הגדול לא נשבתת שמחתם הפנימית. האמביוולנטיות האיומה והקרע הנורא שבנפש הגיבורים באים לידי ביטוי במשפט המסכם את בכיים ואת שמחתם יחדיו: "עין במר בוכה ולב שמח".

רגישות הפייטן עולה גם מהמשך הדברים, שעה שיצחק פותח בנאום שלפני שחיטתו הצפויה. היסודות הבולטים ביותר בדבריו הם כאבו על אמו, בצד פחדו האנושי מאוד מן המאכלת:

שיחו לאמי כי ששונה פנה

הבן אשר ילדה לתשעים שנה

היה לאש ולמאכלת מנה

אנה אבקש לה מנחם אנה

צר לי לאם תבכה ותתיפח

עוקד והנעקד והמזבח

ממאכלת יהמה מדברי

נא חדדה אבי ואת מאסרי

חזק ועת יקד יקוד בבשרי

קח עמך הנשאר מאפרי

ואמר לשרה זה ליצחק ריח

עוקד והנעקד והמזבח

דומה שאוזנם של בני ספרד - אשר גם בכותבם שירי חול היתה קשובה לנימים דקות של רגשות אנוש, והפרט, על מצוקותיו, מכאוביו ולבטיו, עמד במרכז שירתם - אוזן זו קשובה היתה גם לרגשות אב ואימתו של בן שעה שבאו לפייט את סיפור העקדה. אברהם ויצחק היו בעיניהם קודם כל אנשים, בשר ודם כמותם, ודווקא מתוך כך נתעצם עוז רוחם בנכונותם למעשה העקדה. אך המעשה לא טשטש בעיניהם את הרגשות, וגם שעה שהידיים עוקדות הרי "המון דמעות נוזלים בחיל".

(ג) פיוטי עקדה אשכנזיים: השמחה

משאנו עוברים לפיוטי עקדה אשכנזיים משתנה התמונה כליל. באשכנז וסביבותיה הפך סיפור העקדה לנושא עצמאי, המפרנס סוג מיוחד של סליחות המכונה "עקדה" על שמו. פיוטי עקדה נאמרים עד היום במסגרת הסליחות בימי התשובה, והם נאמרו כמובן גם ביום כיפור. אוסף גדול של פיוטי עקדה בלתי ידועים - שראה אור לאחרונה ב"לקט פיוטי סליחות" שהוציא לאור אברהם פרנקל מעזבונו של דניאל גולדשמידט - יחד עם פיוטי העקדה שהיו ידועים קודם לכן, מאפשר מבט מקיף ומסכם על דרכם של בני אשכנז, צרפת ואיטליה בפיוטו של סיפור העקדה.

אקדים ואומר שמתוך כמעט עשרים פיוטי עקדה השייכים לדיוננו שבדקתי (להוציא כאלה שסיפור העקדה עצמו מצומצם בהם למשפטים ספורים, וממילא אין בהם כל התייחסות לרגשות הגיבורים), רק בשלושה או ארבעה פיוטים נזכר בכיים של אברהם או יצחק, וגם בהם - בקיצור נמרץ ובצד הדגשת שמחתם ונכונותם המוחלטת למעשה. (לפיוט שבו מפורט עניין הבכי מעבר למקובל נחזור בהמשך הדברים.) כל הפיוטים האחרים מדגישים את שמחתם הגמורה של העוקד והנעקד - מי בקצרה ומי בפירוט רב. כך אנו מוצאים בפיוטי עקדה שונים את הביטויים האופייניים האלה: "חפץ ברצון נפשו / הטעינו עצי אשו / יחד בן ואב / בלב שלם ותאב (=ורצון)" (ר' קלונימוס בר יהודה, לקט פיוטי סליחות, עמ' ‎531). ובאופן יותר מובהק: "וילכו יחדיו בחדוה עשות שהוזהר" (ר' דוד בר קלונימוס ממינצבורג, שם, עמ' ‎167); "אברהם יגל יצחק ירנן" (ר' מנחם ורדימשי בן פרץ הזקן, שם, עמ' ‎438); "עלצו שניהם באמנך, (ר בנימין בר זרח, מחזור ליום כיפור, עמ' ‎32). וביתר פירוט, בסליחה הנאמרת במנהגים שונים בערב ראש השנה:

בקר יחד שמה ושמע לקולה והראה אהבתו

ושש בכל לב על דברה לעשותו

האהבה קלקלה השורה ויקם בשמחתו

וישכם אברהם בבקר

(ר' מרדכי בן שבתי הארוך, סליחות כמנהג ליטא, עמ' קי)

קטע ארוך המתאר את השמחה שליוותה את מעשה העקדה מוצאים אנו בפיוטו של ר' אליעזר בר יואל הלוי. כך הוא מתאר את תגובתו של אברהם לציווי:

עמוד קח יחידה מילל באהבים

ולא לבן האמה לניחוחי ערבים

עלץ ונם ניני לכליל מחבבים[‎1]

מה לי עוד לעצבים[‎2]

‎5 זרז במשלחתה ולא הימר[‎3]

וכקטורת נרצה וריחו לא נמר

באהבתו ובחמלתו בלי כמר[‎4]

ויאמר הננו ועלינו אל המקום אשר אמר...

ובהמשך הוא מספר על יצחק:

ריבה עליצתו[‎5] וצוה כפתני

יד ורגל וכליל הקריבני

כי טוב לו עמי ליחדני

אהבתי את אדוני

‎5 יחדיו נועדו מבלי שוהים[‎6]

עקדו על המערכת ולא הנהים[‎7]

ענה הבן אמן אכבדה שוכן גבוהים[‎8]

והגישו אדוניו אל האלהים

(מתוך "אמרתי כבד יכבדך", לקט פיוטי סליחות, עמ' ‎57)

אפילו בפיוט (שבמקורו שימש כנראה פיוט "מחיה") של פייטן בן צרפת, המושפע בבירור מפיוטי "מחיה" ספרדיים וודאי ראה אותם ועמד על מהלכם, אנו מוצאים את ההדגשה הגדולה של שמחת אברהם ויצחק. כך כותב ר' שלמה בר אבון הנער (שחי בצרפת במאה השתים-עשרה):

דץ[‎9] האב מזבח בבנותו

מקודש מבטן[‎10] אש ועצים בראותו

תאב[‎11] ושאל איה השה להעלותו

ויאמר אברהם אל יצחק

‎5 הלא יי יראה לו השה

נאור[‎12] למענו יהי לנו מחסה

כבש רחמיו לעשות בו המעשה

ויעקד את יצחק

ובעת הודיעו כשרון דבריך[‎13]

‎10 סוד יי בך ולעולה בחרך -

- מלל הילד אשרי ואשריך

האמר לו יצחק

זבד טוב זבדני אלהים בכבודו

עמוד נא וזבחני כי גלה סודו

‎15 נכסף להטבח בלבבו ובמאדו

ויאהב יצחק...

טהר לב אחזו בנפש שלמה

צוארו פשט ולשחטו דמה

צויתו אל תשלח ידך ואל תעש לו מאומה

‎20 לבני ליצחק

(מתוך הפיוט "אור לישרים נגלה", לקט פיוטי סליחות, עמ' ‎595-594)

אנו רואים אפוא את פייטני אשכנז וצרפת מדגישים שוב ושוב את גודל השמחה של העוקד והנעקד. לא נכונות בלבד, לא דמעות נוזלות - אלא דיצה, שישה ועליזה. אין כל היסוס, ומסירות הנפש היא שלמה.

(ד) מקדשי השם בשמחה במסעי הצלב

דומה שלא נטעה אם נתלה במסעי הצלב את סיבת השינוי שבין פייטני אשכנז לפייטני ספרד, ובמיוחד בפיוטים שמן המאה השתים-עשרה ואילך, שנתחברו במידה רבה בהשפעת מעשי קידוש השם של הרוגי שנת תתנ"ו ויתר מסעי הצלב. מסירות הנפש המוחלטת והנכונות למות - ואף לשחוט ולהישחט - לא היו בעיני בני אשכנז סיפור קדומים, אלא מציאות קרובה. סיפור האב הנוטל את המאכלת לשחוט את בנו יצא מכלל נסיון והפך למעשה. את העושים את מעשי הגבורה ניסו, בכרוניקות המפורסמות המתארות את הגזירות, לקדש ולעלות; את הנשארים, הצפויים אף הם לגזירות שמד, ביקשו לחזק ולעודד. בהקשר זה בולטת הדגשת השמחה הרבה של המתים על קידוש השם בעת מעשי השחיטה וההתאבדות. כך, דרך משל, באחת הכרוניקות על קדושי תתנ"ו מתאר ר' שלמה בר שמשון את מותם של "חסידי זנטש" במילים אלה:

ובערב שבת בין השמשות הקריבו עצמם קרבן לפני ה' במקום תמיד של בין הערבים ... וכאשר יגיל מוצא שלל בשללו, וכשמחת קציר, כן היו ששים וגילים לעבוד עבודת אלהינו ולקדש שמו הגדול והקדוש. ובאו כולם ששים ושמחים לפני אל רם ונשא, כיוצא בהם נאמר "כחתן יוצא מחופתו ישיש כגבור לרוץ אורח", כך היו שמחים לרוץ ולהכנס לפני ולפנים בחדרי חדרים בגן עדן ...

(הברמן, ספר גזרות אשכנז וצרפת, עמ' מט)

ובמקום אחר בהמשך אותה כרוניקה, בתיאור קדושי מירזא: "והצדיקים הללו איוו לקדש את השם הנכבד והנורא בשמחה ובטוב לבב כאדם ההולך לבית המשתה, וליחדו כאיל העורג על אפיקי מים" (שם, עמ' נב).

תיאור זה של שמחה אף מלווה לעיתים בהשוואה מפורשת לעקדת יצחק. כך בכרוניקה שכתב הראב"ן, גם הוא בתיאור "חסידי זנטא": "כי כאשר יגיל איש מוצא שלל, כן היו ששים ותאבים לעבוד לאלהינו ולקדש שמו, וקידשו גם הם בעקידות" (שם, עמ' עח).

ובאופן דומה באה השוואה לעקדת יצחק בפיוט של הראב"ן המקונן על הגזרות:

לאמותם אמרו ילדים רכים באנינה[‎14]

לזבח כליל הקריבונו נחפצנו במעונה[‎15]

לזאת וזאת בנות ישראל בכינה

למדנה בנותיכן נהי ואשה רעותה קינה

‎5 מגודלים כנטיעים לאביהם חננו

מהרו וחושו עשות רצון קוננו

מנת כוסנו יי אחד וחלקנו

מלאו ימינו כי בא קצנו

נעקד בהר מור[‎16] אביו כפתו

‎10 נם[‎17] שלא יבעט ויפגל[‎18] שחיטתו

נחנו[‎19] בלי עקד נשחט מאהבתו

נפשנו תגיל ביי תשיש בישועתו

ששו יולדים בשמעם דברים הנעימים

סמיכה חשו עלי טלאים תמימים[‎20]

‎15 סלסול[‎21] יי אחד צעקו בנחומים

שהדי בשמים ועדי במרומים

על משמרותם עמדו ושחטום בבכיה

עולותם לרצון כעל מזבחי יה...

(שם, עמ' פו)

רק בעת השחיטה עצמה מזכיר הפייטן את הבכייה; עד לאותו רגע גם הילדים הנשחטים וגם ההורים השוחטים גלים וששים. מעניינת ההשוואה אל יצחק על דרך של ניגוד מסוים: שעה שעל פי המדרש יצחק מבקש מאביו שיעקדנו ויכפתנו יפה כדי שלא יקפוץ בבהלה בראותו את המאכלת ולא יגרום לקרבן להיפסל - מתגאים הילדים העומדים להישחט שאותם אין צורך לעקוד, אין הם יראים מן השחיטה כלל.

אברהם ויצחק בעת העקדה מתוארים בפיוטים כמתכוננים לחתונה: "שמח האב בזביחה כעל משתה בנו / עלץ הבן בקרבנו כבחתונת אפריונו" (ר' בנימן בר זרח, מחזור ליום כיפור, עמ' ‎288). כיוצא בזה מתארים הפייטנים את מקדשי השם במסעי הצלב, ושוב לעיתים תוך השווואתם המפורשת לנעקד הקדום;

וכבר האריך שפיגל והרבה להדגים עניין זה, ועל כן אסתפק בדוגמה אחת מיצירתו של ר' קלונימוס בר יהודה:

פושטים צואר לאבחת הרג[‎22] רב

צדקניות חשות קניהן[‎23] לקרב

קרבן כליל ריח הנערב

רוגשים לקדם מנחתם להערב[‎24]

‎5 שוחטים האבות בניהם ובדמיהם מתבוססים

תבוסתם[‎25] עליהם באהב מתעלסים[‎26]

קצים בחייהם ועל נפשותם לא חסים

ליחד שמה דצים וששים

ומתאשרים להשמיע שמע ישראל בקריאתם

‎10 נוהם פיהם בברכת זבחתם

יחד אבות ובנים חתנים וכלותם

ממהרים לטבח כבאפריון חפתם...

ובהמשך שם:

ראה תראה עקדות אלה נעקדו

בחייהם נאהבו ובמותם לא נפרדו

(הברמן, גזרות אשכנז וצרפת, עמ' סה)

(ה) מוטיבים ייחודיים בפיוטי העקדה

התיאור המדרשי של יצחק הפושט את צווארו מרצונו בפני אביו כדי שישחט אותו מודגש בפיוטי עקדה אשכנזיים רבים - ואי אפשר שלא לראות את הקשר שבין בחירת ביטוי זה דווקא לבין לשון פשיטת הצוואר החוזר שוב ושוב בכרוניקות השונות, ומשמש סמל לנכונות הגמורה למות על קידוש השם. כך כבר ראינו בפיוטו של ר' שלמה בן אבון הנער את המשפט "צוארו פשט לשחטו דמה", וביתר פירוט בפיוט של ר' ברוך ממגנצא:

כראות הבן הזך והנבר

מעשה האב כמדבר

פשט לו הצואר ונתגבר

ולא אחר הנער לעשות הדבר

(מתוך: "בנין המזבח אם נהרס", ידיעות המכון לחקר השירה העברית, ו, עמ' קכ)

בכרוניקות רבות מתוארים האבות השוחטים את בניהם כשהם מברכים על השחיטה, והבנים הנשחטים עונים אחריהם אמן. כך מתאר ר' שלמה בר שמשון את מותם של קדושי קולוניא:

וכשראה החסיד שמואל את בנו מר יחיאל שהפיל עצמו בנהר ולא מת עדיין והיה בחור ונאה, מראהו כלבנון, וצעק: יחיאל בני, בני, פשוט צוארך לפני אביך ואקריב אותך קרבן לפני יי, נפש בני, ואברך על השחיטה ואתה תענה אמן. ועשה כן ר' שמואל החסיד ... ויהי כאשר שמע ר' שמואל החתן ב"ר גדליה ... וקרא למנחם, שהיה שמש בבית הכנסת של קלוניא, ואמר לו: בחייך, קח את חרבך החדה ובדוק אותה יפה שלא יהא בה פגימה, ושחוט אותי כמו כן ... ואתה תברך על השחיטה ואני אענה אחריך אמן ... ולקח רב מנחם החרב בידו ... ושחט את ר' שמואל הזקן ... וברך על השחיטה והוא ענה אחריו אמן (הברמן, גזירות אשכנז וצרפת, עמ' מה).

ובתיאורו של הראב"ן לאותו אירוע עצמו, תוך השוואה מפורשת לעקדת יצחק:

ושם היה חסיד אחד זקן ומלא ימים, ורבינו שמואל ב"ר יחיאל שמו. והיה לו בן יחיד בחור נאה ומראהו כלבנון, וברח עם אביו לתוך המים ופשט צוארו לשחיטה לפני אביו בתוך המים, ובירך אביו עליו "על השחיטה" והבן ענה "אמן", וכל העומדים סביבם ענו בקול רם "שמע ישראל" ... ראו כל באי עולם, כמה גדול כח הבן שבלי עיקוד נשחט וכמה גדול כח האב שלא נכמרו רחמיו על בחור נעים ויפה כמוהו, ומי ישמע ולא ידמע: נעקד ועוקד דעתם שוה פה אחד להחנק" (שם, עמ' עז).

וכיוצא בזה בפיוט המתאר את הגזרות: "האם קושרת בנה פן בפרכוס (=זעזוע, נענוע הגוף) יחללה / והאב מברך על השחיטה לכללה (=לפאר ולשבח)" (ר' אברהם, שם, עמ' סב). לא ייפלא אפוא שמוטיב זה מצוי גם בפיוטי עקדה, המתארים את יצחק אבינו כשהוא עונה אמן אחר ברכתו של אברהם הנוטל את המאכלת. וכך הוא בפיוטו של ר' יעקב בר יקותיאל:

קום לבך מהרך

ועל השחיטה תברך

רצות באמן עניתי

אדון הנוטל נשמתי

(לקט פיוטי סליחות, עמ' ‎307)

וכיוצא בזה בפיוטו של ר' אפרים מבונא "את אבותי אני מזכיר":

פיך תפתח אבי בשבח

כי הוא יברך הזבח

רצוני פתוח פי לזמן

ברוך יי לעולם אמן

(הברמן, פיוטי ר' אפרים, עמ' ‎266)

גם נאומו של יצחק לפני עקדתו לובש פנים מיוחדים. ראינו את יצחק הבוכה ודואג לאביו ולאמו בפיוטים מספרד. בפיוטי אשכנז רוח אחרת עמו. לא נביא את שפע הדוגמאות שבהן בוחר הפייטן לשים בפי יצחק את הדברים המקובלים על פי המדרשים, כגון הבקשה לקושרו היטב, ונסתפק בדוגמה אחת המעלה טיעון מיוחד מפי יצחק, בסליחה המפורסמת "אם אפס רבע הקן" לר' אפרים מרגנשבורג:

אה יחיד כי הוא השה

נם להורו המנסה

אותי ככבש תעשה

לא תחמל ולא תכסה

בי חפץ ונכסף

לבבי לו אחטף

האם תמנעני סוף

רוחי ונשמתי אליו יאסף

(סליחות כמנהג ליטא, עמ' קנב)

בצד דרישתו של יצחק לעשותו ככבש ולא לחמול עליו, שם הפייטן בפיו דברי עידוד בעלי גוון פילוסופי: "האם תמנעני? סוף - רוחי ונשמתי אליו יאסף!" הבן מנסה לשכנע את האב שלא להסס ולשוחטו - שהרי בסופו של דבר עתיד הקב"ה לאסוף את נשמתו, ואם ממילא הוא עתיד למות - מוטב שימות כקרבן ויעשה את רצון האל, ולא ימות כמי שהמרה את פיו. טיעון מיוחד זה אפשר שאינו אלא הד לנאומי עידוד שהושמעו באוזני מקדשי השם, לבל יהססו למסור עצמם להריגה ובלבד שלא יטבלו לנצרות. האם השמיעו אותו אבות באזני בניהם קודם שחיטה? ושמא רבנים וגדולי הקהל באזני צאן מרעיתם? ושמא ידועים היו לבני התקופה בנים שחיזקו כך את ידי אבותיהם הבאים לשוחטם, בדיוק כיצחק שבפיוטנו?

ראינו אפוא את רחשי ליבם של בני אשכנז, החיים תחת החוויה הקשה של אחיהם ההרוגים מרצון במסעי הצלב, כשהם באים לידי ביטוי גם בשעה שהם מפייטים לכאורה סיפור מקראי. האינטרפרטציה הניתנת לסיפור, תוך הדגשת שמחתם הגמורה של אברהם ויצחק, ולעיתים אף תוך בחירה מודגשת של תיאורי מעשים התואמים את אלו של הנשחטים על קידוש השם, כפשיטת הצוואר או עניית אמן לברכת הזבח - כל אלו מושפעים הם ממעשי התקופה.

(ו) השפעת סיפור העקדה על תיאורי הגזרות

הדברים האמורים להלן חורגים מעיקר עיוננו בעיצוב הסיפור המקראי, אך יש בהם משום השלמת התמונה בעניין היחס בין פיוטי העקדה לתיאורי מעשיהם של מקדשי השם, בין בכרוניקות ובין בפיוטי הגזרות. השפעת תיאורי הגזרות על פיוטי העקדה לא היתה חד-כיוונית. ההשוואה בין מעשה העקדה הקדום לבין מסירות הנפש של מקדשי השם הביאה לזרימה דו-סטרית, וכשם שמוטיבים מאירועי מסעי הצלב נשתלבו בסיפור העקדה, גם הסיפור ה"היסטורי" של האירועים הושפע ממעשה העקדה הקדום, ולא רק בכינוי "עקדה" ובהשוואות גלויות שכבר נתקלנו בהן, אלא לעיתים בעיצובו הספרותי של קטע שלם. כך, דרך משל, מתואר מעשה קידוש השם בוורמייזא בכרוניקה האנונימית המכונה בשם "מעשה הגזירות הישנות":

ויהי שם בחור אחד ושמו ר' משולם ב"ר יצחק, ויקרא בקול גדול לכל העומדים שם ולמרת צפורה תמתו: שמעו אלי גדולים וקטנים, בן זה נתן לי אלהים וילדה אותו צפורה אשתי לעת זקנתה, ושמו יצחק, עתה אעלהו כאשר עשה אברהם אבינו את יצחק בנו ... ויעקוד את יצחק בנו, ויקח בידו את המאכלת לשחוט את בנו ובירך ברכת שחיטה. ויען הנער אמן. וישחוט את הנער ... (הברמן, גזרות אשכנז וצרפת, עמ' צו).

האם שם הבן, יצחק, גרם למספר לתאר את מעשה האב כבבואה גמורה של מעשה העקדה? ושמא אין זה אלא הד מפורש יותר לרוח התקופה?

השפעת סמויה יותר של סיפור העקדה ניתן למצוא במוטיבים אופייניים לפיוטי עקדה, כשהם חודרים אל תיאורי הגזרות; ונביא לכך דוגמה אחת. מוטיב בולט בפיוטי העקדה, בעקבות מדרשים קדומים, אשר לא נגענו בו עד כה, הוא הסיפור על המלאכים הבוכים למראה אברהם העומד לשחוט את יצחק בנו (ראה מדרש בראשית רבה נו, ה). פייטנים בכל הדורות, גם במקומות שבהם מסופר עניין העקדה בקיצור רב, אינם מוותרים על הזכרת בכי המלאכים. בין אם בספרד ובין באשכנז, בכי המלאכים הוא חלק מרכזי של העלילה. כאשר אברהם ויצחק בוכים - מצטרפים המלאכים לבכייתם; וכאשר הם ששים ושמחים - ניתנת הרשות לבכות למלאכים בלבד, ובכי המלאכים משמש כניגוד לשמחת העוקד והנעקד.

הופעת המלאכים הבוכים בפיוט על מסעי הצלב יש בה כדי להשלים את ההשוואה וההזדהות בין העקדה לבין מעשי קידוש השם באשכנז. ואכן בפיוט של ר' הלל בר יעקב מבונא על גזירת בלויש, בצד התיאורים הקשורים במעשים שהיו והוספת רגשות השמחה השגרתיים, מופיעים המלאכים הבוכים - וכמעט בלשון המקובל בפיוטי עקדה:

ויאמרו להוציא אותם לבית השרפה

יחדיו שמחו כהכנסת כלה לחפה

עלינו לשבח שבחו בנפש כסופה

רזך יפה רעיתי הנך יפה...

מלאכי מעלה יבכיון על דאבוני

כי רבו מכאובי גדלו יגוני

(הברמן, גזרות אשכנז וצרפת, עמ' קלח)

אך שלא כבסיפור העקדה הקדום, בעקבות בכי המלאכים לא באה כאן ההצלה: הקרבנות נטבחים ונשרפים.

(ז) הבכי בעת העקדה בפיוטי אשכנז

לא נוכל לסיים את עיוננו בלי להתייחס לדברים שנרמזו קודם בקצרה. בראשית הדיון בפיוטי אשכנז הזכרתי שקיימים פיוטים בודדים שבהם אברהם או יצחק אכן בוכים בעת המעשה. האם פיוטים אלה יוצאים מן הכלל? ושמא הם מתעלמים ממעשי מקדשי השם? לא מניה ולא מקצתיה. גם פיוטים אלו משקפים את רוח התקופה, אך הם מייצגים זווית שונה שלה, אולי אנושית יותר, המכירה בכך שמקדשי השם, גם אם שמחו בעת מותם וליבם היה שלם עם אמונתם - לא יכלו שלא לכאוב באותה עת את מות יקיריהם. תיאור השוחטים והנשחטים הבוכים יחדיו בעת מותם - וזאת בלא לטשטש את נכונותם המוחלטת למות ובלא לשכוח את ברכת הזבח - נדיר יחסית, אך ניתן להביא לו דוגמאות בודדות. ואכן כך מתוארים מקדשי השם בקינה של ר' דוד בר משולם משפירא:

כבשים בני שנה לעולה תמימים

כבשו עולות כזבחי אמורי שלמים

לאמותם אומרים: לא תכמרו רחמים

לקרבן אשה ליי נתבקשנו ממרומים

מפרפרים הילדים וזה על זה מפרכסים -

ממהרים שחט אחרים ובדמיהם מתבוססים...

דמעות מפה ומפה נובעים ומקלחים

ושוחטים ונשחטים אלו על אלו גונחים

דמי אבות ובנים נוגעים וטופחים

ברכת הזבח שמע ישראל צורחים

(הברמן, גזרות אשכנז וצרפת, עמ' ע-עא)

התיאור המזעזע הוא אנושי יותר מכל שראינו קודם לכן. בין הילדים המפרכסים נעים ההורים לא בשירה ובזמר, אלא כשהם גונחים, ו"דמעות מפה ומפר נובעים ומקלחים". מעתה לא ייפלא תיאור דומה של עקדת יצחק אצל ר' מנחם בר יעקב מוורמייזא:

ידו מלא להכין לבנו מטבח

והבן על האב מגנח וצוח

ערך עצים ממעל למו לזבח

ויבנה את המזבח...

ביד ורגל עקדו ודמעתם יחד מריצים

ויצקו על העולה ועל העצים

(לקט, פיוטי סליחות, עמ' (‎424-423)

אולם כפי שציינו, המהלך המשתקף בפיוט זה חריג בנופה של הפייטנות האשכנזית. רוב כותבי הכרוניקות ופיוטי הגזרות העדיפו להדגיש את שמחתם של הנהרגים - תוך שהם קוראים לשומעיהם לקונן ולבכות עליהם, אך מדגישים שהנטבחים עצמם לא בבכי הלכו אל מותם אלא בשמחה ובביטחון. הצד החינוכי שבהדגשה זו אינו צריך ביאור: סכנת שמד ונסיונות קשים לא חלפו, ובצד תיאור המעשים שהיו ביקשו הכותבים להכין את נפש קוראיהם לשעה שבה ייאלצו הם עצמם לקדש את השם. עקדת יצחק הקדומה, שנצטיירה בעיני בני הדורות כמופת ראשון של נכונות להיזבח על קידוש השם, סופרה מחדש באופן המתאים בפרטים רבים לתיאורי הנשחטים במסעי הצלב, והדבר בולט במיוחד בהדגשת שמחתם השלמה של העוקד והנעקד; ותיאור השה הקדום העולה בשמחה על המזבח ודאי סייע לחזק ידיים רפות בדורות של שמד.

רשימת מקורות והצעה לקריאה נוספת:

ש' ברנשטיין (מהדיר), משה אבן עזרא - שירי הקדש, תל-אביב תשי"ז

י' דוד (מהדיר), שירי ר' יצחק אבן גיאת ‎1089-1038, ירושלים תשמ"ח

ד' גולדשמידט - א' פרנקל (מהדירים), לקט פיוטי סליחות מאת פייטני אשכנז וצרפת, ירושלים תשנ"ג

ד' גולדשמידט (מהדיר), מחזור לימים הנוראים לפי מנהגי בני אשכנז לכל ענפיהם, כרך ב - יום כיפור, ירושלים תש"ל

ד' גולדשמידט (מהדיר), סדר הסליחות כמנהג ליטא, ירושלים תשכ"ה

א"מ הברמן (מהדיר), ספר גזירות אשכנז וצרפת, הדפסה שנייה, ירושלים תשל"א

א"מ הברמן (מהדיר), פיוטי ר' אפרים ב"ר יעקב מבונא, בתוך: ידיעות המכון לחקר השירה העברית ז (תשי"ח), עמ' ‎296-215

י' רצהבי (מהדיר), מגנזי שירת הקדם, ירושלים תשנ"א

ש' שפיגל, "מאגדות העקדה", בתוך: ספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס, נוירק תש"י, עמ' תעא-תקמז

בתוך: עט הדעת, א תשנ"ז, עמ' ‎15-36.


[1] 3 ניני לכליל מחבבים: בני ("ניני") זכה להתחבב לפני ה' ולהיבחר לעלות עולה כליל.

[‎2] -4 מה לי עוד לעצבים: משחק על דברי הושע ,יד, ט) תוך שינוי משמעות "עצבים" מ"אלילים" ל"צער ועצב".

[‎3] 5 הימר: המרה. נמר: שונה, פג.

[‎4] 7 בלי כמר: לא נכמרו רחמה, לא ריחם.

[‎5] 1 עליצתו: שמחתו. כפתני: הדברים נמשכים אל הטור הבא ("כפתני יד ורגל").

[‎6] 5 מבלי שוהים: בלא עיכוב.

[‎7] 6 הנהים: צעק, מחה.

[‎8] 7 שוכן גבוהים: הקב"ה. [‎9] 1 דץ: שמח. [‎10] 2 מקודש מבטן: יצחק.

[‎11] 3 תאב: חפץ.

[‎12] 6 נאור: הקב"ה.

[‎13] 9 כשרון דבריך: דבריך הכשרים, הטובים. [‎14] 1 באנינה: בצער. [‎15] 2 במעונה: בשמים. [‎16] 9 נעקד בהר מור: יצחק.

[‎17] 10 נם: אמר. [‎18] ויפגל: ויפסול. [‎19] 11 נחנו: אנחנו. [‎20] 14 טלאים תמימים: הילדים. [‎21] 15 סלסול: דברי שבת. [‎22] 1 לאבחת הרג: לטבח, להריגה. [‎23] 2 קניהן: כאן הכוונה לבניהן, והציור לקוח מקיני התורים או בני היונה שהיו נשים יולדים מביאות כקרבן. [‎24] 4 להערב: כמו "להעריב", להיות ערבה לפני ה'. [‎25] 6 תבוסתם: הדם שהם מתבוססים בו. [‎26] מתעלסים: שמחים.