דב גנחובסקי[*]

הקב"ה כמנהל חשבונות בין שואה לשואה - הבשורה עפ"י הרב שך

ביקורת מחקר - מנדל פייקאז'

חסידות פולין, מגמות רעיוניות בין שתי המלחמות ובגזרות ת"ש-תש"ה ("השואה")

מוסד ביאליק, ירושלים, תש"ן. ‎474 ע'

כופר בעיקר

בדברו על השואה בישיבת פוניבז, פרץ הרב שך חומה של שתיקה בת דור ומחצה בקרב הציבור החרדי, מבחינה זו - ורק מבחינה זו - יש לציין בחיוב את התייחסותו ואת דבריו. אשר לתוכנם, זוהי כבר שאלה אחרת, אולם עיקר החשיבות איננה בתוכן הדברים, למרות הוויכוח הקשה שפרץ בעקבותיהם, החשיבות היא בתעוזה שבעצם הצגת השאלה, בפתיחת הוויכוח.

ואלה דברי הרב שך, כפי שהובאו בעיתונו, "יתד נאמן", מערב שבת פרשת "ויחי" תשנ"א (י"ב טבת, ‎29,12.90):

"ברצוני להציב שאלה, מחשבה שמנקרת אצלי הרבה שנים. היתה שואה לפני עשרות שנים, בשואה זו הושמדו שישה מיליון יהודים. עד השואה גם לא היתה רגיעה בעולם, ממלחמת העולם הראשונה אין מנוחה בעולם. גם ברוסיה סבלו מיליוני יהודים. בכל רחבי רוסיה נהרגו יהודים, ועדיין לא נראה הסוף.

"השאלה הניצבת לפנינו, עם כל הכאב על אובדן שישה מיליון מאחינו בני-ישראל: אין משפחה שלא סבלה מהשואה, אם הורים, או אחים, צאצאים וסתם קרובים. כולם נפגעו מהשואה האיומה שנגזרה על עמנו. והלא דבר הוא, אנו לא נעצרים רגע לשאול, מדוע זה קרה. וכי ח"ו הקב"ה נוהג באכזריות? הרי הוא מלך חנון ורחום. מה זאת עשה השם לנו, הלא דבר הוא, האם זה בחינם? האם יש בכוחו של בשר ודם פרא אדם כהיטלר ימ"ש להשמיד שישה מיליון יהודים! אם אנו סבורים כן, לקויים אנו באמונה בהשגחת בורא עולם על ברואיו.

"אני שואל, איך וכיצד צריך יהודי לחשוב לנוכח שואה נוראה כזו. בוודאי שיש חשבון לכל זה, הרי מאות בשנים לא קרה מקרה כזה כהשוואה הנוראה הזו.

"ברור הוא, שהתשובה ברורה עד למאוד. הקב"ה ניהל חשבון אחד לאחד, חשבון המשתרע על-פני מאות שנים, עד שנצטבר לחשבון של שישה מיליון יהודים וכך התרחשה השואה. כך צריך יהודי להאמין, ואם היהודי לא שלם באמונה זו הוא כופר בעיקר. והביאור הפשוט הוא שזה עצה של הקב"ה, וזה בהכרח עונש. ואם לא נקבל את זה כעונש, הרי כאילו שאיננו מאמינים בקב"ה ח"ו...".

המשך דבריו של הרב שך, כי אחרי השואה נפתח בשמים דף חדש בפנקסי החשבונות, שאיננו יודעים על-פני כמה שנים הוא ישתרע, ושבסופו תהיה שואה חדשה, אינו מענייננו כאן. אם כי הדברים ראויים, כמובן, להתייחסות ולבדיקה.

הרב שך טוען, כי היושב במרומים הוא מנהל חשבונות, כביכול: כך וכך עבירות, כך וכך עונשים מצטברים, וכאשר החשבון המצטבר הגיע לשישה מיליון, באה השואה, סתם הרב שך ולא פירש למה דווקא שישה מיליון, ולמה בין השואה הקודמת, שאותה לא הגדיר, לבין זו האחרונה, חלפו מאות שנים, כדבריו, ואילו זו הבאה עלולה לדעתו לבוא בעוד "אם שנה או שנתיים, ואולי עשר שנים". הוא גם לא פירט האם החשבון השמימי הוא בניכוי הזכויות שהצטברו, כשם שלא הסביר מדוע פגעה השואה רק באלה שבהם פגעה.

שואה, טוען הרב שך, אינה אלא סגירת חשבונות, משהו כמו עריכת מאזן, תופעה חוזרת ונשנית כל אימת שחטאי ישראל מחייבים זאת. "הקב"ה גבי דיליה ומשלם את מה שנגזר". אין תשובה בפיו לשאלה מדוע בחשבון הגבייה הזה כלולים גם צדיקים וחסידים, עוללים שלא טעמו טעם חטא, קדושי-עליון וגדולי-תורה, מוריו ורבותיו, ואילו רשעים גמורים, לפעמים על חשבון אותם הצדיקים, ניצלו.

הרב שך, בדבריו, גרם לשני דברים: מצד אחד לגימוד השואה והכנסתה למסגרת חשבונאית שבין אדם למקום, ומצד שני להעמדה מחדש של השואה על סדר יומו של הציבור הדתי בכלל והחרדי בפרט - אחרי שאלה ברחו במשך עשרות שנים מחיפוש תשובה לשאלה, שלדעת רבים וטובים אין לה, כנראה, מענה עלי אדמות.

התשובה שהרב שך נתן אחרי ‎45 שנה מאז כבו המשרפות היא הפשטנית ביותר האפשרית, עד שהוא טוען שמי שאינו מקבל את תשובתו חוטא בכפירה בעיקר, אפשר לומר שהפיכת הקב"ה למעין מנהל-חשבונות שמימי הינה כפירה גרועה הימנה.

אבל אחרי שהשאלה הוצגה, ומנהיג הציבור החרדי הקרוי "ליטאי" הציג אותה כפי שהציג, והשיב עליה כפי שהשיב, שוב לא תהיה לו שליטה על התהיות, ועוד פחות מזה על התשובות. בהעדר שליטה כזה, השד שהוצא מהבקבוק על-ידי הרב שך - ודווקא בהיכל הישיבה שעליה הציב מקימה ומייסדה, הרב כהנמן זצ"ל, את הכתובת "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש" - ייסר כעת לא רק את צאן מרעיתו, שהורגל משך שני דורות שלא להרהר בכך, אלא גם את הנהגתו.

חומר הגלם, אם אפשר לומר כך, להתייסרות זו רוכז על-ידי מנדל פייקאז'[*]* בספרו-מחקרו הנוכחי, אמנם הוא עוסק בחסידות פולין, והרב שך מייצג את מה שנקרא בפי חסידיו "הליטאיות" (זה נושא לבירור נפרד, כיצד הצליח הרב שך להפוך את המונח וההגדרה של "ליטוואק" ו"ליטוואקיות" על פניהם, וליצור למעשה, דווקא בארץ, חסידות חדשה, חסידות ליטא). אולם המחיצות אינן חדות וברורות, הקושי הגדול שממנו ברח הרב שך, באותו משא שלו בישיבת פוניבז', ימיו כימי עולם, "צדיק ורע לו רשע וטוב לו", לדידו של הרב שך, הציונים הם-הם הרשעים. אין חידוש בכך. אולם המציאות דווקא הוכיחה שהציונים, אוכלי טרפות ונבלות, שחיו באמונתם, והגשימו אותה, ניצלו מהשואה, בעוד שאלה שהקפידו על קלה כבחמורה, וששמעו בקול רבותיהם ורבניהם ואדמו"ריהם - נאכלו בכבשני האש.

במלים אחרות, וזו השאלה כפי שמציגה פייקאז', עד היכן מגיעה אחריותה של מנהיגות - ובמקרה שלנו, מנהיגות רוחנית-דתית - השואבת עמדותיה ודעותיה הישר ממשה רבנו בהר סיני, דור אתר דור, כאשר היא טועה ומטעה? למרבה הגיחוך, ואני משתמש בביטוי זה בהתאפקות, נזקק "יתד נאמן" באחד ממאמרי ההגנה לו על הרב שך לראיות מדברי ר' יואליש מסטמר, הוא ולא אחר. היכן היה אותו ד' יואליש אילולא הציונים שהצילוהו ברגע האחרון ממש מהטרנספורט לאושוויץ?

נעזוב את הסטמארר. השותף החסידי הבכיר של הרב שך במחנהו הפוליטי שלו הוא, כידוע, הרבי מבעלז. ואם יש נושא שהוא טאבו בחסידות בעלז והס מלהזכיר אותו, הרי זה נושא השואה, לא, אי-אפשר להתעלם מכך לחלוטין, וכך צמחה לה ספרות הגיוגרפית שלמה על "נס ההצלה" של הרבי מבעלז ואחיו מן השואה, ואין צורך לומר שימי זכרון לקדושים אינם מוזכרים ב"במחנה התורני", עיתון חסידי בעלז, כשם שאינם מוזכרים ב"יתד נאמן", לא בכך העיסוק האסור. העיסוק האסור הוא באחריותה של מנהיגות - במקרה זה של בעלז - לנפשות צאן מרעיתם.

הפרשה האיומה הזו מתועדת בפרק האחרון בספרו של פייקאז', המביא את דעתו של רבי מרדכי, אחי האדמו"ר הקודם, בבית-הכנסת "קהל יראים" בבודפשט, ערב "הצלת" השניים וערב כניסת הגרמנים להונגריה והשמדת יהדותה, לא אאריך כאן במובאות, ובוודאי שלא בקטע המחריד ביותר, והוא צנזור הדברים על-ידי בעלז בתום השואה, די במובאה הקריטית. כך אומר רבי מרדכי רוקח מבילגורי, בבית-הכנסת "קהל יראים" בבודפשט, בתחילת ‎1944:

"...שמעתי דבבת רבים, אשר פחדו פחד חיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה קשה להם פרידתנו, אבל ביותר דואגים על העתיד באמרם שאולי ח"ו איזו סכנה מרחפת על מדינה זו ואחי, צדיק הדור שליט"א, רואה את הנולד, ע"כ הוא הולך הלוך ונסוע לא"י, כי שם ציווה ה' את הברכה ונתתי שלום בארץ, והוא הלוך למקום שלווה ומנוחה ואותנו ח"ו עזב לאנחה, מה יהי' באחריתנו, מי יגן עלינו, מי יציל אותנו, מי יעתיר בעדינו ומי ישתדל בעבורנו? על כן מוטל עלי החוב להודיע לכם, ידידים יקרים, חכמי אונגראן, את קושט דבר אמת, כי מי שהוא קרוב ועומד בסביבת אחי הגדול, מרבן שמו שליט"א, יודע בוודאי שלא במנוסה (הוא) הולך ולא בחיפזון (הוא) רץ ונמהר כאילו רוצה לנוס ולנסוע מכאן, רק שאיפתו ותשוקתו לעלות לאה"ק המקודשת בעשר קדושות... וזה נרמז בפסוק "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד", פירש"י ויהי לכל אחיו - לישראל, למס עובד - לפסוק להם הוראה של תורה. והוא פלא, מה רצה לפרש בזה. אמנם נראה הכוונה, וירא מנוחה, שהצדיק רואה שתשרה פה לתושבי מדינה זו מנוחה ושלווה, כי טוב, שהצדיק רואה כי טוב וכל טוב ואך טוב וחסד ירדוף וישיג את אחב"י בני מדינה זו...".

כמה חודשים אחרי הבטחה זו, כשהצדיק ואחיו הגיעו ארצה באמצעות סרטיפיקטים של "ציונים ותיקים", היו מרבית שומעיה של הדרשה בדרכם לתאי הגזים. על פתח תא הגזים באושוויץ אמרה הרבנית הזקנה מסטרופקוב, בת ה‎85-:

"הרבי מבעלז אמר שהונגריה תצא בחרדה בלבד. והנה הגיעה השעה המרה, שלא היתה עוד בידי היהודים כדי להושיע את עצמם. אכן מן השמים הסתירו מהם, אבל הם עצמם ברחו ברגע האחרון לארץ-ישראל. את נפשם הצילו ואת העם עזבו כצאן לטבח. ריבונו של עולם! ברגעי חיי האחרונים אני מתחננת לפניך, מחל להם על חילול השם הגדול".

כך, בשיאה של הטרגדיה, מציג פייקאז' את השאלה שעליה לא ניתנה תשובה בהיכל ישיבת פוניבז', ומן הסתם לעולם גם לא תינתן.

כיוון שאין המדובר בחוקר "עוין", חלילה, קיימת בעיה לא קלה דווקא במחנה החרדי, כיצד להגיב על ספר זה, אף שאין זה "כתב אישום", זוהי הצגה מלאה וברורה ומתועדת של בעיה שאינה רק בעיה היסטורית, אלא בעיה דתית ומוסרית מן המדרגה הראשונה, והדוגמה האחת שהבאנו דיה כדי להעיד על כך. אם לשפוט לפי תגובות שכבר היו, כגון זו של יחיאל גרנטשטיין, העוסק בעצמו רבות בנושא השואה, ב"יום השישי" מי"א טבת תשנ"א, הנסיון יהיה לברוח מן ההתמודדות לשוליים, גרנטשטיין, בדרך-כלל סופר אנין ודייקן, אינו מזכיר את פייקאז' ואת ספרו בשמם, אלא אומר: "ספר מחקר רב כמות ורב איכות הדן בחיי היהדות המאמינה ומנהיגיה הרוחניים בפולין שלפני המלחמה. את הספר סוגר מחקר מיוחד על היהדות הדתית, אדמו"ריה ורבניה, בתקופת השואה". למה אין שמות? האם כדי שלא לשלוח את הקורא לעיין במקור? אולם העיקר בדברי גרנטשטיין הוא בהסטת הדיווח מן העיקר, כאילו השאלה היא כמה "מניינים" התקיימו בגטו ורשה.

פייקאז' והרב שך מסכימים, אגב, בשני דברים: הרב שך קורא לשואה שואה, אבל מתייחס אליה כאל עוד אירוע בחיי העם, אחרי שואה קודמת, אנונימית, מלפני כמה מאות שנים, ולפני השואה הבאה. פייקאז' משתמש בעקביות במונח "גזרות ת"ש-תש"ה". הן הרב שך והן פייקאז' "מתחילים" את הנושא במלחמת העולם הראשונה, אולם מעבר להסכמה טכנית זו, דווקא בעקבות פתיחת הנושא הקשה והכאוב ביותר לדיון במחנה החרדי פנימה, אפילו תוך כדי בריחה מחלקיו הקשים והמטרידים ביותר, ספרו של פייקאז' קובע, בין אם ירצה בכך ראש ישיבת פוניבז' ובין אם לאו, את גבולותיה ותחומיה האמיתיים של הבעיה, שהרב שך עצמו העמידה על סדר היום, תחומים אלה הם רחבים הרבה יותר משקבע הרב שך, על השאלות והתהיות שבמסגרתן אי-אפשר לענות בנוסח החשבונאי הפשטני שלו, וכעת יהיה קשה מאוד לחמוק מההתייחסות היותר נוקבת.

בתוך: נקודה ‎147, תשנ"א


[*] דב גנחובסקי, חבר מערכת "ידיעות אחרונות" ופרשן כלכלי שלו, פרסם ספרים בנושאים תורניים וכלכליים, ולאחרונה את "סיפורים ירושלמיים". בשנת ‎1980 קיבל את פרס ירושלים לעיתונות.

[**] מנדל פייקאז', מחבר הספר, נולד בשנת ‎1922 בפולין והוא חניך ישיבת נוברדוק. משפחתו נספתה בגזרות ת"ש-תש"ה (כך הוא מעדיף לקרוא לתקופה, במקום "השואה"). והוא עצמו שרד לאחר שהגרמנים גרשוהו לבריה"מ.

אחרי שנתיים בצבא הפולני העפיל פייקאז' ארצה ב"יציאת אירופה" (אקסודוס) והצטרף לקיבוץ גלאון.

פייקאז' עבד בחקר השואה ב"יד ושם" ופרסם ספרים וביבליוגרפיות בנושא. מלבד זה, הוא עוסק בחקר החסידות ובספרות יידיש. מספריו: "חסידות ברסלב" ו - "בימי צמיחת החסידות".


doc. no =0052036"