הרב רצון ערוסי

עד אחד בהלכה

בפרשה נקבע מעמדו ההלכתי של עד אחד, "לא יקום עד אחד באיש, לכל עוון ולכל חטאת. בכל חטא אשר יחטא על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר". ולפני כן בפרה נאמר : "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת. לא יומת על פי עד אחד".

יש חשיבות לבדוק את מעמדו ההלכתי של עד אחד, וזאת בשל שתי סיבות. בשל הדגשתה של התורה כי רק "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר", וכן כי רק "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת". ובעיקר בשל ההוראה השלישית של התורה, "לא יקום עד אחד באיש", וכן "לא יומת על פי עד אחד". כי הוראה שלילית זו, היא מצוות לא תעשה מן התורה, "שהוזהרנו מלענוש או להוציא ממון בעדות עד אחד, ואפילו היה בתכלית הכשרות" (רמב"ם, סה"מ, לאוין, רפה). בעוד שההוראה החיובית, שעל פי שני עדים יקום דבר, אינה נחשבת למצוות עשה, עיין ר"י פערלא, על סה"מ לרס"ג, פרשה ב', בניגוד לרס"ג. עיין שם שדן, אם יש בדבר זה לאו הבא מכלל עשה יש שהטעימו את אזהרתה של התורה שלא להכריע את עייני המשפט על פי עד אחד, מחשש שמא ישקר. ואפילו אותו עד ידוע כאדם ישר וצדיק, שמא יגבר עליו יצרו וישקר. אבל כשהעדים הם שניים כשרים, "חזקה בכל זרע ישראל, שלא יסכימו שנים להעיד בשקר. וגדולה חזקה בכל הדברים" (החינוך, תקכו). ויש שחששו מפני טעותו של העד האחד, בדבר הדומה (ר"ד כוכבי, מצוה, לאו רפח). אבל מנחת חנוך, שם, הפנה לקצות החושן, חו"מ, ל, ס"ק ט, שפיסולו של עד אחד, הוא לא מחשש שמא ישקר, אלא גזירת הכתוב, כדין פיסול קרובים. והראיה שהוא ראוי להצטרף עם עד שני, כפי שנבאר להלן. וכן שלפי הרמב"ן שו"ת המיוחסות, צד, על אחד נאמן על המחקים בשטר.

להלן נראה, שיש מקרים בהם יש תוקף הלכתי לעדותו של עד אחד. אבל אם העיד עד אחד, שלא באחד ממקרים אלו, אלא באותם מקרים שאין תועלת לעדותו, לדעת הסמ"ג, לאנין, ריג, העד עובר על "לא יקום עד אחד באיש", כפי שנאמר בפסחים, קיג, ב, "טוביא - חטא. אתא זיגוד (=עד אחד), קמסהיד עליה. נגדי (=הלקהו, מדרבנן) רבא לזיגוד", אולם לפי הרמב"ם, סה"מ, שם, האזהרה היא על הדיין. וכן בהלכות עדות, ה, א: "אין חותכין דין מן הדינין על פי עד אחד, לא דיני נפשות, ולא דיני ממונות. שנאמר לא יקום עד אחד באיש, לכל עוון ולכל חטאת".

בדיני נפשות (=עונשין)

התורה הזהירה ש"לא יקום עד אחד באיש", אבל, כאמור, היא הזהירה במיוחד לדיני נפשות, "לא יומת על פי עד אחד". אזהרה - זו נראית כמיותרת, גם בגלל שכבר כתבה התורה "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת". ולכן. למדו חז"ל מאזהרה זו, לפסול לדיני נפשות, גם עדות מיוחדת. "להביא שנים שרואים אותו, אחד מחלון זה, ואחר מחלון זה, ואין רואין זה את זה, שאין מצטרפין. ולא עוד, אלא אפילו בזה אחר את זה, בחלון אחד, אין מצטרפין" (מכות, ו, ב). כי, "עדי נפשות צריכין שיהיו שניהן רואין את העושה עבירה, כאחד. וצריכין להעיד באחד. ובבית דין אחד. אבל דיני ממונות אינן צריכין לכך" (רמב"ם, עדות, ד, א). כן עיין בהלכות רוצח ושמירת הנפש, ד, ח, לעניין "ראהו אחד (=עד אחד) אחר העד (=עד אחד)". ולאו דווקא דיני נפשות, אלא כל דיני עונשין כגון מלקות. שהרי בספרי דרשו "לכל עוון ולכל חטאת", לרבות גם "מכות" (=מלקות), שלא יקום עד אחד באיש. ובאמת שהרמב"ם כתב בסה"מ, "שהוזהרנו מלענוש". והחינוך כתב בעקבותיו, "שנמנענו שלא נעמיד גבול העונש בגוף הנענש". אמנם באותה דרשה בספרי, ריבוי גם דיני ממונות, שלא יקומו על פי עד אחד, אבל לגבי דיני ממונות יש דין מיוחד המכשיר "עדות מיוחדת".

בדיני ממונות

אע"פ שגם בדיני ממונות יש צורך בשני עדים, בכל זאת אין דינם כבדיני נפשות. כי אין שני העדים צריכים לראות כאחד את המעשה, והם אינם צריכים שניהם להעיד כאחד. אלא, "אע"פ שראו זה אחר זה, עדותם מצטרפת. כיצד? אמר האחד בפני הלווהו ביום פלוני, או בפני הודה לו, ואמר העד השני, וכן אני הלוהו בפני, או הודה ביום אחר. הרי אלו מצטרפין. וכן אם אמר האחד בפני הלוהו, והשני אומר בפני דודה לו... הרי אלו מצטרפין. וכן בעת שמעידין בבי"ד יבוא אחד ושומעין דבריו היום, וכשיבוא העד השני לאחר זמן שומעין דבריו, ומצטרפין זה לזה, ומוציאין בהן הממון. וכן אם היה עד אחד בכתב. ואחד על פה, מצטרפין ... העיד העד האחד בבי"ד זה, והעד השני בבי"ד אחר, יבא בי"ד אצל בי"ד ויצטרפו עדותן". (רמב"ם, עדות, ד, ב-ו). אם כי צירך שכל עד יעיד על דבר שלם ולא על חצי דבר (שם, ז-יג, ושו"ע חו"מ, ל, יג).

אולם חז"ל דייקו מן הפסוק "לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת הוא דאינו קם, אבל קם הוא לשבועה" (כתובות, פז, ב). ושבועה זו היא מן התורה, "וכן אם כפר (=הנתבע) בכל ואמר לא היו דברים מעולם. ועד אחד מעיד שהיו, הרי זה נשבע מן התורה. ומפי השמועה למדו, שכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון, אחד מחייבו שבועה. וכן למדו מפי השמועה, שעד אחד לכל עוון ולכל חטאת אינו קם, אבל קם הוא לשבועה" (רמב"ם, טוען ונטען, א, א, וכן שו"ע, חו"מ, פז, א). "כל מי שנתחייב שבועה מן התורה, הרי זה נשבע ונפטר. ואם לא רצה להישבע יורדין לנכסיו וגובין מהן כל מה שטען חברו עליו, שהרי התובע אומר לו איני זז מדין תורה. או השבע, או תן לי. ויש לו להחרים על מי שטוען עליו דבר שאינו כן. ונותן" (רמב"ם, שם, ד, ושו"ע, שם, ט).

בדיני אישות

כתב הרב אפשטיין, תורה תמימה, דברים, יט, אות כה: "ואם דיני אישות וקידושין שייכים לפרט דיני נפשות, או דיני ממומת יש בזה מחלוקת הפוסקים. וברי"ף ורא"ש בגטין, עג, א, הביאו ירושלמי, בזה הלשון: ראוה שנים שנתייחדה עמו, צריכה ממנו גט שני. ראה אחד בשחרית, ואחד בין הערביים, זה היה מעשה, ואמרו אין מצטרפין, עכ"ל. וטעם סברא זו פשוט, דכיון דשייך בזה דיני נפשות, לכן דיינינן להו כדיני נפשות. אבל במרדכי פרק שני דיבמות כתב בענין זה, דאף אם אין עדי כעור שראו בבת אחת, אלא רק זה אחר זה, בכל זאת היו כמו דחוו בבת אחת, משום דתרוויהו, על דבר כעור מסהדי עכ"ל... וההכרח לומר דבריו מוסבים לטעם על הצירוף כדיני ממונות. אף כי הלשון והעניין אין מורין כן. וצ"ע". ונחלקו תנאים במשנה, סוטה, א, א, בדין אשה סוטה: "המקנא לאשתו, ר' אליעזר אומר מקנא על פי שנים, ומשקה על פי עד אחד, או על פי עצמו, רבי יהושע אומר מקנא על שנים. ומשקה על פי שנים". "והלכה כרבי יהושע" (רמב"ם, פיהמ"ש). אולם "האשה שקנא לה בעלה ונסתרה אחר הקנוי עצמו בעדים. והרי היא עומדת לשתות, ובא ער אחד והעיד עליה שנבעלה בפניו. עם זה שקנא לה עמו הרי זו אסורה על בעלה, ואינה שותה, ויוצאת בלא כתובה. ואפילו היה עד טומאה זה מעדי הסתירה, שנאמר ועד אין בה. והרי עד, אפילו אשה ועבד ושפחה ופסול לעדות בעברה מדברי סופרים, ואפילו קרוב נאמן לעדות סוטה, להעיד עליה שיזנת ותיאסר על בעלה לעולם. ואינה שותה ותצא בלא כתובה. הואיל וקדם הקנוי והסתירה בעדים כשירים, והתורה האמינה עד אחד בטומאה, הרי כולן כשירין לעדות טומאה" (רמב"ם, סוטה, א, מד). וחז"ל סמכו על עד אחד שהעיד לאשת איש, שבעלה מת שמשיאין אותה על פיו (משנה, יבמות, טז, ו). וזאת כדי שלא תישאר עגונה, "משום עיגונא אקילו בה רבנן" (יבמות, פח, א). ועיין שדי חמד, מערכת עין, כלל ג', שהדרשה, לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת, אבל קם הוא לעדות אשה, אסמכתא בלבד.

בדיני איסור והיתר

כלל כללו חז"ל, עד אחד נאמן באיסורין, גיטין, ב, ב. למשל, אם יש חתיכה ספק שומן ספק חלב. ועד אחד מעיד שהיא שומן, הרי היא מותרת על פי עדותו. אולם האם גם כשהוא מעיד שהיא חלב, ואסורה? הרמב"ם, עדות, יא, ז-ח, כתב: "עד אחד נאמן באיסורין. אע"פ שהוא פסול לשאר עדויות. שהרי רשע בעבירה ששחט, שחיטתו כשירה ונאמן לומר כהלכה שחטתי. אבל החשוד על דבר אינו נאמן על שלו, אבל נאמן הוא על של אחרים. לפיכך החשוד על דבר, יש לו לדון בו ולהעיד בו לאחרים. חזקה אין אדם חוטא כדי שייהנו אחרים. כיצד? נאמן עם הארץ לומר פירות פלוני מעושרין הן. ונאמן הנחשד למכור בשר בכור לומר בשר זה שמוכר פלוני, חולין הוא. וכן כל היוצא בזה משאר האיסורין. לפי שאימת האיסורים על הרשעים, ואין אימת הממון עליהם". כלומר עד אחד נאמן באיסורין, לומר שאוכל מסוים מותר הוא ואינו אסור. גם אם אותו אדם הוא רשע. כי קיימות שתי חזקות. חזקה אחת, שאימת האיסורים על הרשעים, וכן שאין אדם חוטא בשביל אחרים. אולם הראב"ד בהשגתו, שם, סייג כלל זה, ע"י כלל אחר, שכל החשוד בדבר, לא דנו ולא מעידו. ועין בנו"כ, שם, תשובותיהם להשגת הראב"ד.

אשר לשאלה, האם עד אחד נאמן לאסור דבר מאכל או משקה בעדותה - על כך נאמר בשו"ע, יו"ד, קכז, ג: "עד אחד נאמן באיסורים להתיר אבל לא להחמיר. הנה. מיהו י"א דבדבר דאיתא לברורי, כגון שאומר לו אחד, בא ואראך מי מנסך יינך, צריך לחוש לדבריו. וכל דבר שלא יתחזק לא להיתר ולא לאיסור, עד אחד נאמן עליו, אפילו לאסרו". מדברי הרמ"א למדנו, שאם האוכל לא הוחזק לא להיתר ולא לאיסור, העד האחד נאמן בין להיתר ובין לאיסור. כי בין כך, כל דבר שיש לנו בו ספק, בעניין איסור תורה, ספיקו לחומרא. אבל כשדבר מאכל או משקה הוחזקו להיתר, ועד אחד אוסר, לאו כל כמיניה לאסור, בלי להוכיח, כגון שאומר לו בוא ואראך מי מנסך יינך. "פירוש שצריך לילך עימו. אבל אם הלך עימו ולא מצאו - אין כאן איסור. כן נראה לי פשוט" (ט"ז, שם, ס"ק ה).

בתוך: הצופה, ג' באלול תשנ"ז, עמ' ‎7.