מלבד זאת, חכמינו. זכרונם לברכה, הטילו הגבלות רבות על שירה ומוסיקה. "משבטלה סנהדרין, בטל השיר בבית המשתאות שנאמר: בשיר לא ישתו יין" (סוטה מח א). "זמר מנין לנו שאסור... שנאמר: אל תשמח ישראל אל גיל כעמים" (גיטין ז א). שיטות רבות אצל רבותינו בעניין זה לקולא ולחומרא (שו"ע או"ח תקס), ביחוד החמיר מאוד רבנו הרמב"ם בתשובותיו ואסר בין נגינה בין שירה, אפילו שלא על היין (שו"ת הרמב"ם הוצאת פריימן סי' שע), וכמעט סגר את השער לכל ביטוי מוסיקלי.
טעם לרתיעה זו הינו כפול:
א. אבלות על החורבן. "איך נשיר את שיר ד' על אדמת נכר". "על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו".
ב. פחד מהתפרקות שעלולה להיגרר, כדברי הירושלמי: "בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהם, ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר, אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהם, הם אומרים דברי נבלה בשיר" (ירושלמי סוף סוטה). רבותינו חששו שהביטוי המוסיקלי החופשי יביאנו להוללות ופריקת גדרי המוסר (עי' מאירי גיטין ז א).
באופן כללי, נפש האומה נטמאה עקב חטאיה אשר רבצו עליה, ואומנות צריכה טהרת נפש מפני הפעולה הישירה שהיא פועלת על האדם ללא סינון השכל (עי' אורות, אורות התחיה, לה).
כל אלה חברו יחד וצמצמו מאוד את המרחב המוסיקלי לאורך גלותנו הארוכה.
כל שמתה הינה שמחה של הבל כל זמן שאינה משרתת מצוה. הבחנה זאת עולה מספר קהלת. "ומאי דבריו סותרין זה את זה?... כתיב: ושבחתי אני את השמחה, וכתיב: ולשמחה מה זה עושה... לא קשיא, ושבחתי אני את השמחה, שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עושה, זו שמחה שאינה של מצוה" (שבת ל ב). דוגמא של שמחה של מצוה, "כגון הכנסת כלה" (רש"י). מצוה לשמח חתן וכלה. וכן, "ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ד'" (שבת שם).
אין ערך עצמי לתענוג. רק דבר רוחני אלהי הינו ערך לעצמו. אך הנאה בעלמא, אם כי אין לה ערך תכליתי, יכולה לקבל ערך אמצעיתי. "שלושה מרחיבים דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים" (ברכות נז ב). אין לעשות אידיאליזציה של חול אלא לשימוש בהול לתכלית העליונה של עבודת ד'. שמחה הינה חיונית לעבודת הבורא. "אין שכינה שורה... אלא מתוך דבר שמחה של מצוה" (שבת שם). "והעידו על האר"י ז"ל שאמר שהמעלה העליונה שהשיג באה לו על ידי שהיה משמח בכל עוז בשמחה של מצוה" (משנה ברורה תרסט ס"ק יא). את השמחה של מצוה אפשר גם לעורר באמצעים מלאכותיים כגון כלי שיר.
אם המוסיקה משרתת מגמה של טומאה, הינה מזוהמת, ומתקרבת לאלילות, אשר התיאוריה הרוחנית שלה היתה לתת פורקן לכל נטיות הנפש אשר באדם, גם היותר מסואבות, עד כדי שכרון והפרזה.
נמצאנו למדים שמוסיקה אינה חוויה אסטטית לבדה אלא שפה מסוימת. לפי רוסו, המוסיקה היא דיבור נשגב וכן השפעה. קיימים מבדקים פסיכולוגיים בנויים על פי עדיפויות מוסיקליות. מוסיקה פועלת על עצבים לא רק להרפיה ושמחה. בעזרת מוסיק-טרפיה אפשר לחלץ ילדים מקשיי הסתגלות.
הפילוסוף אפלטון כתב שכדי להבין אדם או ציבור יש להקשיב למוסיקה שלו. הוא ראה צורך בספרו "המדינה" לדבר על מוסיקה וקצב. לכאורה תמוה הדבר. אלא הוא סבר שמוסיקה אינה בידור בעלמא אלא דבר רציני מאוד המשפיע על אופי האדם, לכן לפי דעתו השלטון חייב לפקח על הסגנון המוסיקלי שמתפשט בהמון. הוא מדגיש שיש צלילים שמעוררים חוצפה וגסות או עדינות ואצילות, כך שהמוסיקה נהפכת לאמנות חינוכית.
צאצאי קין היו אנשי רשע והם רתמו אף את המוסיקה למזימותיהם השפלות. "יובל הוא היה אבי כל תפש כנור ועוגב" (בראשית ד כא), אלא שהוא היה מזמר בפני עבודה זרה (מעם לועז שם). "ואחות תובל קין נעמה" (שם כב), "שהיתה מנעמת בתוף לעבודת גילולים" (בראשית רבה כג).
כאשר החבר נשאל על ידי מלך כוזר בדבר יחסנו לנגינה הוא השיב:
"אשר לחכמת הנגינה, צייר לך אומה המחשיבה את הניגונים ומטילה את ימרתם על החשובים באנשיה, הם בני לוי, העוסקים בנגינה כמלאכת הקודש בבית הקדוש במועדים הקדושים, ואנשים אלה חופשים מעול פרנסה, בהיותם נהנים מן המעשרות, ואין להם עסק כי אם בנגינה. והאמנות הזאת, החשובה מצד עצמה אצל כל בני אדם בכלל, נכבדה אז ביחוד בעיני כל בני האומה אצילת היחס וזכת התכונה, ובראש העוסקים דוד ושמואל. מה דעתך אפוא? האם היו יודעים את הנגינה ידיעה יסודית אם לא"?
מלך כוזר מעיר: "אין ספק כי במקום הקדוש ההוא הגיעה האומנות הזאת לשלמות ולשכלול, ושם עוררה את הנפשות, כאשר ייאמר עליה כי היא מעתיקה את הנפש ממדה אל הפכה. אולם אין לדמות מידת חשיבותה היום למדרגתה אז, כי פחת ערכה, ואין עוסקים בה כיום כי אם משרתים וקלי דעת, אכן ירד ירדה, החבר, על אף אצילותה, כאשר ירדתם אתם חרף אצילותכם" (כוזרי ב סד-דה).
בספר קול התור, מובאת בשם הגאון מוילנא רשימה של שבע חכמות ואחת מהן היא "חכמת הנגינה והקדושה" (פרק ה חלק ב סע' ז), "גם עשה תיקון מפליא בכנור שלי" (שם יד). רבי ישראל משקלאב כותב בשם הגאון מווילנא: "כה אמר: כל החכמות נצרכים לתורתנו הקדושה וכלולים בה. וידעם כולם לתכליתם והזכירם חכמת אלגעברע ומשולשים והנדסה וחכמת מוסיקא ושיבחה הרבה. הוא היה אומר אז כי רוב טעמי תורה וסודות שירי הלויים וסודות תיקוני הזוהר, אי אפשר לידע בלעדה, ועל ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם מנעימותיה ויכולים להחיות המתים בסודותיהם הגנוזים בתורה. הוא אמר: כמה ניגונים וכמה מידות הביא משה רבנו מהר סיני" (הקדמת פאת השולחן).
המלאכים אומרים כל יום שירה (חגיגה יד א). כאשר האדם שר זמירות, נשמתו מתענגת, כיון שהיא חצובה מתחת כסא הכבוד ורגילה לשירת המלאכים.
מכל העולמים עולה מוסיקה. הרמב"ם מסביר למה איננו שומעים אותה (מורה נבוכים ב. ועי' יומא כ ב). תלמידי פיתגרוס טענו שרבם היה קולט את ההרמוניה המוסיקלית של הספירות האסטרונומיות. אחד ממלאכי השרת נקרא "אדירירון" (תיקוני זוהר, תיקון ע), במובן של "אדיר" ושל "ירון", ומרן הרב קוק פירש: "הרננה האדירה של ההויה, כמו שהפיתגוריים היו אומרים על דבר ההרמוניאה של המוסיקה הכללית, שודאי חזיון נצחי הוא בעמקי הרוחניות" (אגרות הראיה א עמ' רלא).
שאול המלך פגש "חבל הנביאים ולפניהם נבל ותוף וחליל וכינור" (שמואל א לא כ).
כאשר האומה היתה היה בכל בריאותה, חינוכה של תורה היה מכוון אל כל קומותיו הנפשיות של האדם השכל, דימיון, רגש ומעש. שתי מדרגות הביניים, הדמיון והרגש זקוקים לטהרה מדויקת מאוד, פן יתעתע האדם בדרך לא דרך. מה שאין כן השכל, לימוד התורה יפעל פעולתו לברכה גם על האדם אשר עדיין צחצוחי טומאה אוחזים בו. "הלא כה דברי כאש נאם ד', מה אש אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה" (ברכות כב) לכן במשך הגלות הארוכה, הדרכתה של תורה כוונה אל לימוד תורה ותיקון המעשים בלבד, ומהם גם זרמה השפעה אל דרגות הביניים - הרגש והדמיון (אורות, אורות התחיה לה). פניה ישירה אליהם נחשבה למסוכנת מדי.
חכמי ישראל שהתנגדו לחסידות, לא ראו דרך זו כנכונה: יהודי צריך להתלהב מלימוד תורה ומקיום מצוות, זאת ההתלהבות האמיתית. רגשות פנימיים הם אבן הבוחן האמיתי של יראת שמים אמיתית. אדרבה, רגשי קודש נעלים נעשים זולים אם הם מובעים באופן תדיר; בשירה חיצונית. שום גורם חיצוני אינו צריך להוביל אל ד' מלבד תורה ומצוות. התלהבות על ידי כלי זמר הנה כהתלהבות על ידי יין שרף. נדב ואביהו נענשו מפני שנכנסו שתויי יין למקדש.
החסידים השיבו שהלא הנביאים עצמם התעוררו על ידי מוסיקה (רמב"ם, יסודי התורה ז ד). רבי סעדיה גאון כותב שגם מוסיקה היא חלק של התפתחותו הרוחנית של האדם (פירוש על ספר יצירה). הרמב"ם כותב שמוסיקה היא אמצעי להתנתק מעולם הגשמי ולהגיע לעולם הרוחני (פרקי הצלחה. אך הם מיוחסים לו בטעות). רבי יהודה החסיד מזכיר לשבח ניגונים לעבודת ד' (ספר חסידים קנח. שטו. תתריד). יתר על כן, ודאי אדם צדיק וקדוש יוכל להתלהב מעצם עבודת ד', אך בלי ביטוי שירי לא יוכל להשרות שמחתו על הזולת.
המתנגדים הקשו שלאנשים קדושים יש הקרנה שקטה טבעית ואינם זקוקים לסיוע מלאכותי. כדוגמת "הכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים את שם המפורש יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם" (משנה יומא 1 ב), נפעמים מ"מראה כהן".
אך החסידים טענו שהמוני בית ישראל חלושי התורה לא יחושו בקדושה האצילית הזאת, - וזקוקים הם לדבר יותר מרעיש ומרשים. לדור דעה שבמדבר לא היתה מוסיקה במשכן, אלא במקדש, עבור עם ישראל לכל פלגותיו.
כמובן, החכמים המתנגדים לא פסלו את ערכה של המוסיקה, אלא הם חלקו חילוק תהומי בין יצירת חוויה על ידי מוסיקה, לבין ביטוי דבקות פנימית לד' על ידי מוסיקה.
ביחס למחלוקת היסודית בין החסידים והמתנגדים, מרן הרב קוק בירר באריכות איך לפלס דרך לדור גאולים (מאמרי הראיה 1), ויחד איתו נאמר: "ובדורות האחרונים יפה לנו מאוד כל שיחתם של תלמידי הגר"א יחד עם תלמידי הבעש"ט" (אגרות הראיה א עמ' שד).
אך לא ההתפשטות הכמותית היא עיקר הפלא, אלא איכות חוויית "ההתחברות" אל המוסיקה והמצב הנפשי הנלווה.
בכך מתאמתות החששות של הפילוסוף אפלטון: המסיקה ניצחה את השכל, המקצב הפראי בלע את עידון הנפש. מאז בטהובן, המוסיקה שירתה רומנטיקה של עידון הנפש, פיתוח רגשות עדינים עתה בא תור הברק החיצוני המרעיש והמשכר. אותם מקצבים חדשים נולדו באמריקה מתוך סגנון פיסיקלי אלילי שהגיע דרך הכושים מאפריקה. גם הריקוד המודרני מהווה הבעה ברברית של הנפש.
בזה מתגשם חזונו של הפילוסוף ניטשה במסתו "הולדת הטרגדיה מתוך רוח המוסיקה": יצירת מצב נפש דתי בשירות האלים, שהוא עירוב של אכזריות וחושניות גסה, על ידי המוסיקה. אכן, כבר המוסיקה של וואגנר ביטאה אלימות ונהנתנות.
אפלטון וניטשה עומדים בשני צדדי המתרס, מסכימים שהמוסיקה הינה בלתי תבונית ואף עוינת לתבונה, ומתפלגים לכאן ולכאן, הראשון כחסיד התבונה והשני כחסיד המוסיקה. המוסיקה היא לשון פרימיטיבית ראשונית של הנפש, - "אלוגון" ביוונית, - מבע נטול מלל ברור ורציונאליות. גם כשיש מלל הינו כפוף למוסיקה ובטל בשישים. גם כשיש מילים, המוסיקה היא נצחון הרגש על השכל. היא מסלקת כל ספק שמעלה השכל - של החייל על ידי תזמורת מצעד, הנוצרי על ידי אורגן כנסיה, והאוהב על ידי גיטרה רומנטית. סוקרטס התנגד למוסיקה החופשית ודרש שהמילים תקבענה את המוסיקה. הוא גם ביקר את האקסטזה המושגת על ידי מוסיקה. אכן המוסיקה המודרנית מכניסה את השומע למצב סביל ואקסטטי.
אפלטון סבר שתפקיד המוסיקה הוא להעניק צורה מזוככת לכוחות האפילים והכאוטיים שבאדם כדי שישרתו אידיאל עליון - כדוגמת באך שגייס את המוסיקה למען הדת, ובטהובן למען מהפכה אנושית לטובה. גם אריסטו ראה תפקיד פילוסופי חשוב למוסיקה, והקדיש חלקים של ה"פוליטיקה" שלו לחינוך מוסיקלי. הפילוסופים התועלתניים הובס לוק ויום, חשבו שדברי אפלטון ואריסטו על המוסיקה הינם מיותרים. הם היו חסידי הרציונאליזם של תקופת ההשכלה, וסברו שהשכל אינו זקוק למוסיקה. אך רוסו וניטשה ביקרו את ההשכלה הרציונאלית, וטענו שהאומנויות המשרתות את תשוקות הנפש נידלדלו תחת שלטון השכל, והשיבו את עטרת המוסיקה למעלתה. הם רצו לטפח מצבי ריגוש של הנפש, ולחדש את הטירוף הריקודי שאפלטון חשבו למחלה. ניטשה רצה לחזור למקורות הלא רציונאליים של חיותנו, לעורר כוחות פראיים גם בעידוד המוסיקה. גם שופנהויר כתב שהמוסיקה משחררת כוחות הנפש ונותנת ביטוי לרצון המוחלט.
מכאן סודה של מוסיקת הרוק, התופסת מקום כה כביר בדורנו, בהיותה מאפשרת שאיבה בעמקי היצרים שבאדם: "אלימות ומין". היא אף מגרה את הילדים אל עבר החושניות, ומשרתת את פולחן המיידיות: לא עוד אהבה, פרח עדין שמתפתח לאטו אלא הנאת בשרים ללא שהייה. מקצב הרוק הוא מקצב מיני, כפי שאפשר להכיר זאת בתנועות הגוף הרוטט של המקשיבים הנלהבים. כאשר מוצמדות מילים למוסיקת רוק, הן מבטאות עניינים גופניים, בוטים, חזקים, מיידיים ולא עניינים עדינים, אציליים, עמוקים או אפילו הגונים. הקולניות הן במילים הן בצליל היא מזון לנפש של דור הרוק. בתוך ריקנותו הנפשית התפרצה מוסיקת הרוק כדי להעניק מילוי לחייו.
כיון שחוויות חושניות אלה הינן צבועות בצבעים צעקנים ומשוחררות מכל רסן, הינן חורצות את הטעם של כל החיים, ונעשה קשה למי שנתנסה בהן להנות מכל ההנאות השקטות והטהורות של החיים, וקל וחומר מאמונה, ממוסר ומערכים. הרוק מעניק אקסטזה, ללא מאמץ, כמו סמים. אותה קורת רוח שמתלווה להגשמת דבר חשוב כמוסר ודת, עבודה ואמת, הינה מושגה, בלי השקעה ובלי עבודה, בלי כישרון ובלי ערכים. מי שהתמכר לסמים ונגמל מהם, בכל זאת כאילו נלקח צבע מחייו: הכל שחור לבן. החוויה היתה כה עזה, שהכל נעשה עתה יבש ושגרתי. כבר אין חשים שחיים מוסריים הינם חיים נעימים. וכן מי שהתמכר למוסיקת רוק, ויצליח להחלץ, יחוש צער של ניתוק, ויימצא בפניו עולם ריק מתוכן. הפילוסוף האמריקאי אלאן בלום שניתח את כל הנ"ל באריכות, מסכם: "כל עוד אוזניות הווקמן על אוזניהם, אין הם יכולים לשמוע את המסר של מסורת התרבות. ולאחר שימוש מתמשך, כאשר הם מסירים את האוזניות, הם מגלים כי הם חרשים" (דלדולה של הרוח באמריקה 90-75).
לכן המנגינות האלה לא תתרפאנה בכך שיוצמדו להן פסוקים ושאר מילים של קודש. כל מוסיקולוג יאמר לנו שלא המילים קובעות אלא המנגינה, הפועלת פעולתה על הנפש כאשר חלקו של המלל הוא מזערי.
עליו לשקוד על תיקון מידותיו ומעשיו, על תיקון אמונותיו ודעותיו, יותר לאין ערוך מכל אדם מישראל.
היו גדולי עולם שהצטערו על כך שאנו מרכיבים תפילותינו על מנגינות גויים, ולכן התגלו להם בחלום מנגינות הלויים. מכל מקום קשה מאוד להגדיר מוסיקה יהודית. אך אפשר להגדיר מוסיקאי יהודי, שהוא מלא תורה ויראת שמים, מצוות ומידות טובות.
"אף כי מאוד נבהלתי ממה שראיתי שהנך חוזר רק שלוש פעמים על תלמודך. דע לך אחי יקירי כי הנני יודע ועד על פי הנסיון כי אי אפשר כלל לזכות בחזרה של ג' פעמים, ואבקשך מאד מאד להרגיל עצמך לחזור לכל הפחות עשר פעמים כל פרק קודם שתתחיל פרק אחר".
"לחזור יפה על לימודך, כי זהו עיקר פרי הלימוד"
בתוך: עטורי כהנים, 171 תשנ"ט, עמ' 12-19.