אליהו מנחם גויטיין

דמותו של יואב בן צרויה

לאורם של חז"ל

הקדמה

סקירה כללית לדמות שר הצבא הדגול

בהתייחסנו לדמותו של יואב עלינו להעריכו ביחס לתקופתו וסביבתו ולראותו כיד ימינו של המלך דוד. לכל אורך ספור התנ"ך על מלכות דוד, בספר שמואל, רואים אנו אותם צועדים יחדיו : המלך דוד מרכז את המלוכה תחת ידו, ויואב הוא על הצבא. וכדברי הגמרא: "אלמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, ואלמלא יואב לא עסק דוד בתורה, דכתיב, ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, ויואב בן צרויה על הצבא ; מה טעם דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו משום דיואב על הצבא".[‎1]

כמו כן משתקפת יפה בתנ"ך ההבנה ששדרה ביניהם, למרות חלוקי הדעות שנתגלו חדשים לבקרים, בשל מאורעות שונים. ניגודים אלה היו רק חולפים והיו קשורים במקרים מסויימים ואין להסיק מהם על היחס האישי שביניהם, שהיה הדוק ומלא הבנה עמוקה, עם הכרת המעלות והחולשות של איש את רעהו. די אם נזכיר כאן את משל האשה התקועית ההולכת בשליחותו המוסוות של יואב, כדי להבחין עד כמה הבינו האחד לרוחו של חברו, ועד היכן הכיר כל אחד את נבכי נפשו של רעהו, כמיהותיו, כוונותיו ומעשיו. זאת בצרוף הידיעה כי הם היו גם קרובי משפחה : דוד היה דודו, אחיה של צרויה, אם שלשת הגיבורים : יואב, אבישי ועשהאל.[‎2]

מקובל לראות בשר צבא קשוח זה, אשר בסס את מלכות דוד באמצעות שפיכת דם רב, את אחד האחראים הישירים לשפיכות דמים זו (אשר הייתה מוצדקת כשלעצמה); אולם בתוספת הידיעה כי הייתה לו יד אישית בחיסול שרים ונכבדים בישראל מתקבל הרושם כי אכן גם "דמי חנם" רבים שפך, כפי שמתבטא כלפיו שלמה המלך בצוותו את בניהו ההולך לפגוע ביואב: "...והסירות דמי חנם אשר שפך יואב מעלי ומעל בית אבי".[‎3] ברם בהמשך דברינו נעקוב אחרי כל "הריגה" שלו ונסבירה עפ"י חז"ל, ובהתבוננות עמוקה יותר נבחין כי הייתה הצדקה לכל "פגיעותיו" של יואב והם היו עפ"י דין, ולא עוד אלא שנבחין כי בהזדמנויות רבות הייתה דווקא ידו ואישיותו החזקה הגורם להפסק שפיכות דמים בישראל והוא דאג לבני עמו במסירות נפש יתירה, כיאה לשר צבא דגול.

פרק א

עלייתו לגדולה - לתפקיד שר הצבא

נעבור עתה לסקור את דמותו של יואב לפי סדר האירועים בספר שמואל, שכאמור הם עומדים בצל מלכותו של דוד. הוא עולה לגדולה - להיות ראש ושר הצבא - לא בזכות הקירבה המשפחתית אל המלך, אלא בשל מעשה גבורה עילאי, המבטיח לו מאת המלך את תפקיד המצביא, אותו מילא בנאמנות יתירה כל ימי מלכותו של דוד. מבואר בספר שמואל[‎4] שכאשר עלה דוד על ירושלים כדי לכובשה ולבסס בה את מלכותו לא ניתן היה לכבוש את המצודה הגבוהה ודוד הבטיח: "כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר". ומסופר: "ויעל בראשונה יואב בן צרויה ויהי לראש".[‎5] מאותו מעשה ואילך מנהל יואב את הצבא תחת פיקוחו של דוד, כנאמר בשמואל ב' ח': "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא". נראה גם כי יעוד ההשגחה את יואב להיות שר הצבא של המלך הנבחר דוד, היא הנותנת - כי היה גדול ונבחר ע"י ההשגחה להיות יד ימינו של המלך, אשר הפך לסמל מלכות ישראל הקיימת ונמשכת עד ימי משיח בן דוד.

בתחילת התמנותו לשר הצבא קוראים אנו כי יואב "יחיה את שאר העיר".[‎6] על המלה "יחיה" מובאות בגמ' סנהדרין שתי גירסאות, האחת: "אמר רבי יהודה אפילו מוניני וצחנתא טעים פריס להו"[‎7], ומפרש שם רש"י כי שלח מזונות ומיני מטעמים לעניי העיר. גירסא ב' מובאת בירושלמי[‎8]: "שהיה בונה להם דימוסיאיות ומרחצאות שבח ואין תימה שהיה בוזז ומאכיל תלמידי חכמים הרי שבח שבחים".

דברים אלו מתייחסים לכל הלך חייו של האיש אשר אמנם השחית ביבוסי, ביושבי העיר, והפליא את מכותיו בהם, אולם לעמו ולאחיו העניים דאג תמיד וביתו הפרטי הפך להיות מעון קבוע לכל עניי ישראל, כנדרש בגמ': "ויקבר בביתו במדבר - אטו ביתו מדבר? אמר רב יהודה אמר רב: כמדבר - מה מדבר מופקר לכל אף בית של יואב מופקר לכל".

זה היה האיש הדגול - שר הצבא מחד, ומאידך פרנסם של העניים. בנוסף לאלה הייתה מוסריותו האישית גבוהה מאד ושלא כדרך שרי הצבא, כדרשת הגמרא (שם) כי ביתו של יואב היה נקי מגזל ועריות. על הנהגתו את עם ישראל בקרב, רואים אנו באחת מהמלחמות הגדולות שהיו לישראל עם בני עמון וארם.[‎9] כאשר המלחמה קשתה עליו מפנים ומאחור, חילק יואב את העם לשניים : חלק אחד יצא עם אבישי אחיו נגד בני עמון, והחלק האחר יצא עמו נגד ארם, ואז נשא שר הצבא מעין משא של תפלה לחיזוק ועידוד העם באומרו: "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו וה' יעשה הטוב בעיניו".[‎10] פסוק זה מבטא את כל רגשי לבו של שר הצבא בשעת לחץ הקרב. הוא מעודד את העם ע"י החדרת תודעת הדאגה בלבם של הלוחמים לנשארים בעורף, אשר למען קיומם הם נלחמים, שבודאי כאשר יבטחו בה' לא תאחר תשועתו לבוא. רואים אנו מפרשה זו עד כמה גדולה הייתה חרדתו לשלום עמו.

פרק ב

פרשת אוריה החתי

בסוגיית אוריה החתי המיוחסת בגמ'[‎11] יותר לדוד מאשר ליואב שרק בצע את פקודת המלך, עפ"י הפסוק "ואותו הרגת בחרב בני עמון"[‎12], נראה כי שר הצבא נכוה גם הוא לא מעט מפרשה עגומה זו [רבו הדקדוקים כאן על האחריות למותו של אוריה בקרב, ולמי היא מתייחסת. לפי מסקנת התוס' בגמ'[‎13] משמע שלצווי מלך ואמירתו ישנו דין של שוכר לדבר עבירה, וממילא החיוב בידי שמים חל ג"כ על המשלח, מה שאין כן בשאר שליח לדבר עבירה[‎14]]

ברם הגמ' בסנהדרין מ"ט, א, דנה בפרשה זו מתוך הפסוק : "אשר פגע בשני אנשים צדיקים וטובים ממנו"[‎15] - "טובים" : שהיו דורשין "אכין ורקין" והוא לא דרש; "צדיקים": שהם בפה ולא עשו והוא באיגרת עשה י כלומר: ישנה כאן מעין האשמה כבדה לנשיאה באחריות להריגתו של אוריה - כלפי יואב. כשם שאבנר ועמשא צוו ע"י שאול לפגוע בכוהני ה' בנוב, וסרבו למלא פקודה בידעם כי צו זה נוגד דברי תורה, כך יכול היה יואב ביתר קלות להתעלם מפקודת דוד שנשלחה לו באגרת, אך הוא בצע אותה בדייקנות מתוך נאמנות לפקודת המלך [אולי ישנה בכך גם תביעה עקיפה מיואב שהיה צריך למנוע, או לכה"פ להשהות, את בצוע פקודת מלכו]. ואמנם שרי החיילים שהכירו בגבורתו וחישוביו האיסטרטגיים של שר צבאם, ראו כאן סטייה חמורה מכללי המלחמה ונוהגיה בהזניחו את אוריה (שהיה אחד מגיבורי החיל אשר לדוד[‎16]) יחידי מול פני האויב ובכך איפשר את הפגיעה הישירה בו. הם דרשו חקירה בנדון ! ואכן הוא נאלץ להראות להם את כתב הספר ששלח לו דוד. רק אז נחה דעתם.[‎17]

דבר זה חרה לדוד ובמדרש מובא כי זאת הייתה כוונת דוד בצוואתו לשלמה בנו: "אשר עשה לי" יואב, שהראה את הספר - האגרת - לשרי החיילים.[‎18] הגם שמתוך דברי הכתוב בספר שמואל[‎19], בצוות יואב את המלאך - השליח - למסור לדוד את קורות המלחמה ונפילתו של אוריה בקרב, מובלט היטב בדברי הכתוב עצמו, ובמפרשים, כי יואב השתדל לכסות ולהעלים מידיעת השליח את דבר נפילתו של אוריה החתי.

לשם השוואה נביא את הסיטואציה השונה בין המעמד בנוב עיר הכהנים, לבין העמידה כאן לפני חומת רבת-עיר מלוכת בני עמון.
שמואל א' כ"ב שמואל ב' י"א
המלך שאול קורא אליו את

אחימלך בן אחיטוב הכהן "ואת כל

בית אביו הכוהנים אשר בנוב".

הרקע - המלך מבקש לערוך

חשבון עם מורדים כביכול במלכותו.

"ויאמר המלך לרצים הנצבים עליו

סבו והמיתו כהני ה' כי גם ידם

עם דוד... ולא אבו עבדי המלך

לשלוח את ידם לפגע בכהני ה"'.

"ויכתוב דוד ספר אל יואב וישלח

ביד אוריה".

ליואב נראה כי המלך מצא באוריה

דבר -שאינו הגון (כפי שאכן היה,

בהיותו "מורד במלכות" ‎20).

"ויכתוב בספר לאמר הבו את

אוריה אל מול פני המלחמה

החזקה ושבתם מאחריו ונכה ומת.

ויצאו אנשי העיר וילחמו את

יואב... וימת גם אוריה החתי."

[‎20]

בהשוואה זו אין להתעלם משלוש עובדות יסוד: א. עבדי שאול שמעו את הצטדקותו ונקיון כפיו של אחימלך, והכירו בכוחם הרוחני והמוסרי של כהני ה'. ב. הם גם הכירו ב"שגעון הרדיפה" של שאול אחרי דוד המבקש למצוא לו עתה פורקן ב"עשיית חשבון" עם כוהני נוב. ג. הפגיעה בכהנים נתבקשה מהם פיזית ומיד, לעומת המצב של יואב ששם לא הייתה ידיעה ברורה לרקע מדוע המלך מבקש להפטר מאוריה. הפגיעה באוריה התבקשה רק בדרך עקיפה, ע"י האויב.

ישנה כאן סטייה אחת מן התכנית המקורית של המלך אשר קיוה כי הדבר ייעשה בצורה טבעית ונסתרת בקרב, תכנית שלא נתקבלה כנראה ע"י שרי החיילים, ועל היוודע בגלוי מזימת המלך, יצא קצפו על שר צבאו. בסוף אותה מלחמה עם בני-עמון רואים אנו את מסירותו המלאה של יואב למלכו, הקורא אליו: "אסוף את יתר העם וחנה על העיר ולכדה פן אלכוד אני את העיר ונקרא שמי עליה".[‎21] דהיינו: יואב דואג כי נצחונותיו בקרב יתייחסו כולם ע"ש מלכו הנערץ - דוד.

פרק ג

אבנר בן נר

מסירות זו מביאה את יואב להסתבכותו הגדולה - ההריגה הראשונה שהוא מבצע בשר הצבא, מתחרהו אבנר בן נר. קדמה לכך הריגתו של עשהאל, אחי יואב, בידי אבנר. וכה אנו קוראים בספר שמואל ב'[‎22]: "ויואב ואבישי אחיו הרגו לאבנר על אשר המית את עשהאל אחיהם" וגו'. ואלו דברי הגמ' סנהדרין, מ"ט, א, על פרשה זו :

אתיוה ליואב דייניה, אמר ליה : מאי טעמא קטלתיה לאבנר? אמר להו: גואל הדם דעשהאל הואי. (אמרו לו:) עשהאל רודף הוה[‎23] (שרדף אחרי אבנר להורגו) - אמר להו (יואב) : היה לו להצילו באחד מאבריו, אמרו ליה : לא יכיל ליה. א"ל (יואב) : השתא בדופן חמישית כיוון ליה. דכתיב: ויכהו אבנר כאחרי החנית אל החומש,[‎24] וא"ר יוחנן: במקום שמרה וכבד תלויין בו - באחר מאבריו לא יכיל ליה"?! והניחו ליואב בעניין זה.[‎25]

מ"מ רואים אנו כי הייתה לאבנר סבה אישית, אובייקטיבית, להישמר מיואב שהיה גואל דם של אחיו. אולם הגמ' בהמשך (שם) מונה עוד שתי סבות שגרמו למותו, ודרשו את דברם על הפסוק: "וישלח מלאכים אחרי אבנר וישיבו אותו מבור הסירה"[‎26], "מאי בור הסירה ? אמר רבי אבא בר כהנא : בור וסירה גרמו לו לאבנר שיהרג". ופרש"י כי הדברים מוסבים על צפחת המים וכריתת כנף מעילו של שאול - אשר אבנר יחסם למקריות ולא מיחה בשאול הרודף אחר דוד על לא עוול בכפו. וזאת בכוונה לחפות על עצמו - האחראי לשלום המלך בתור שר צבא שאול.[‎27] כפי שגם דוד התבטא כלפיו: "לא טוב הדבר הזה אשר עשית חי ה' כי בני מות אתם על אשר לא שמרתם על אדניכם על משיח ה"'.[‎28]

נוכל להשוות הזנחה זו בשמירת חיי המלך מצד אבנר, לעומת השמירה והנאמנות של בני צרויה על דוד.
שמואל א' כ"ו, ז'-י"ב שמואל ב' כ"א, ט"ו-י"ז
"ויבוא דוד ואבישי אל העם לילה והנה

שאול שוכב ישן במעגל... ואבנר והעם

שוכבים סביבותיו. ויאמר אבישי...

אכנו נא בחנית... ויקח דוד את החנית ואת צפחת המים מראשתי שאול... ואין רואה ואין מקיץ כי כלם ישנים !"

"ויד דוד ועבדיו עמו וילחמו

את פלשתים ויעץ דוד. וישבי

בנוב אשר בילדי הרפה... והוא

חגור חדשה ויאמר להכות את

דוד. ויעזר לו אבישי בן צרויה

ויך את הפלשתי וימיתהו".

אבישי, אחי יואב, שירד עם דוד בפעם הראשונה למחנה שאול, וביקש להכותו, מראה כאן בדוגמא אישית למופת, כיצד חייבים שרי הצבא לשמור על מלכם, שכן הזנחת המלך בסערת הקרב, ולו לשניה קלה בלבד, עלולה לעלות בחיי המלך ! ומוסיף המדרש[‎29]: "באותה שעה אמר דוד הלואי היה לי מבני אחותי ויסייעני, הדא הוא דכתיב: ויעזור לו אבישי".

בתלמודים בבלי וירושלמי מובאות סבות נוספות לנפילתו של אבנר, ואלו דברי הגמ' בסנהדרין[‎30]: "מפני מה נענש אבנר? - שהיה לו למחות בשאול ולא מיחה". בנוב עיר הכהנים אמנם נשתבח ע"י חכמים בדרשו "אכין ורקין" וסרב למלא אחר פקודת המלך. אולם בתור שר הצבא נדרש ממנו יותר מאשר שתיקה ואי עשייה ; נדרשה ממנו מחאה כנגד הריגה שרירותית של כהני ה', באשמה מפוקפקת למדי. שם בגמ' דרש ר' יהודה על הפסוק : "ויקונן המלך אל אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר, ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחשתים הוגשו"[‎31] - כי אדם חשוב היה אבנר אצל שאול וא"כ "היה לך למחות בו ולפי שלא מחית כנפול לפני בני עוולה נפלת". ואכן המילים המעטות והקצרות שדוד קונן על אבנר, אליבא דר' יהודה, הם למעשה גם דברי האשמה כבדים, המזכירים לנו דברים נוגים מחייו של אבנר[‎32], שמאידך גיסא לא חס על דמים של הנערים באומרו ליואב[‎33]: "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו" ודרשו חז"ל[‎34]: "ריב"ל אמר על שעשה דמם של נערים שחוק, נענש ונפל בחרב. ור"ש בן לקיש אמר על שהקדים שמו לשמו של דוד, הה"ד : וישלח אבנר מלאכים אל דוד תחתיו לאמר למי הארץ"[‎35] - נוהג שונה ממה שנהג יואב כשעמד לכבוש וללכוד את העיר רבה.

יואב היה איש מציאותי ריאלי, ומבקש אמת ! וביודעו את הקשר המשפחתי בין אבנר לבית שאול (בני-דודים[‎36]), הכיר גם ביריבות שנוצרה עתה עם מות המלך שאול, והמלכת איש בושת על ישראל, מול המלכת דוד על יהודה בחברון. יואב הגיע למסקנה כי כל מטרת בקורו של אבנר אצל המלך בחברון לא באה אלא לשם ריגול בלבד. וכך פונה הוא לדוד : "הנה בא אבנר אליך למה זה שלחתו וילך הלוך, ידעת את אבנר בן נר כי לפתותך בא ולדעת את מוצאך ואת מבואך ולדעת את כל אשר אתה עושה".[‎37]

רק אדם מורם מעם, בעל שאר רוח נדיר, כשל המלך דוד, יכול היה להתייחס בסלחנות מופלגת כלפי אבנר, אבשלום, שמעי בן גרא ועוד. לא כן עבדיו הסרים למשמעתו, יואב ואבישי אחיו. הם מבקשים לפגוע במבקשי נפשו של המלך בצורה הטבעית שכל אזרח נאמן ומסור למלכו היה נוהג כן.

דוגמא נוספת לדרישת האמת ע"י יואב מוצאים אנו במלחמתו באדום - עמלק. "כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר (ז' כ' קמוצות) באדום".[‎38] ודורשת ע"ז הגמ' בבבא בתרא[‎39], שכאשר חזר יואב אל דוד שאלו מה טעם הרגת רק את הזכרים? ענה לו: "דכתיב תמחה את זכר (ז' כ' קמוצות) עמלק". ותיקנו דוד: "והלא אנו קוראים זכר (ז' צרויה כ' סגולה) דהיינו גם הנקבות?" הלך יואב ושאל את רבו כיצד למדו, וכשנתברר לו שטעותו באה לו כתוצאה מקריאה לא נכונה של רבו - שלף את חרבו להורגו![‎40]...

גם בתפקיד האחרון שהטיל עליו דוד לפקוד את העם, הוא מנסה להשתמט מחובה זו, שכן הוא מכיר בעובדה שדבר זה רק יזיק לעם. בהיות לנגד עיניו אזהרת התורה: "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם"[‎41] הוא אומר למלך : "ויוסף ה' אלקיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים... ואדני המלך למה חפץ בדבר הזה?".[‎42]

תוספת דברים לענין מוצאים אנו בדה"י[‎43]: "למה יבקש זאת אדני, למה יהיה לאשמה לישראל", ולולי "חזק דבר המלך" על יואב לא היה מתחיל כלל למנות. אף כשמילא אחר דבריו, לא עשה זאת בשלמות כפי שרגיל היה לעשות. הדבר היה נגד מצפונו ורדיפתו אחר האמת. וכה נאמר בהמשך הפרק (שם) : "ולוי ובנימין לא פקד בתוכם כי נתעב דבר המלך את יואב"[‎44].

לסיכום יחסו של יואב לאבנר, ניתן גם לשער כי בנוסף לדברים האמורים לעיל ואשר גרמו בהכרח ליחס עוין כלפיו מצד יואב, הייתה כאן גם אולי נימה אישית, שרק יואב ראה בו מועמד מתחרה לתפקיד שר הצבא, שאם יצליח אבנר להטות את לב כל ישראל אל המלך דוד, הרי שללא ספק ידרוש מאת המלך "שטר פירעון" לכך בצורת תפקיד צבאי בכיר. ידיעה זו בתת ההכרה בצרוף הסבות האובייקטיביות המוזכרות לעיל, הביאו לחיסולו של אבנר.[‎45]

המלך דוד חייב היה לזכות עצמו משפיכות דמים זו, והוא מקלל את יואב וזרעו בלשון חריפה ביותר[‎46]; ברם מעשית פוטר הוא את בני צרויה בכינוי: "והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני..."[‎47]. אכן נוקשותם זו מובנת על רקע קנאתם הלוהטת למלכם.

פרק ד

עמשא בן יתר

שר הצבא השני הנופל קרבן בידי יואב הוא עמשא בן יתר בן אחות דוד, ובן דודו של יואב. הוא נטה אחר אבשלום, והיה לשר צבאו במרד נגד דוד - "ואת עמשא שם אבשלום תחת יואב על הצבא".[‎48] הוא מרגיש עצמו מקורב למלכות, ובתור שכזה מרשה לעצמו להתייצב בגלוי במרד אבשלום בראש הצבא נגד המלך הרשמי דוד.

לאחר כשלון המרד מבטיח לו דוד : "ולעמשא תאמרו הלא עצמי ובשרי אתה... אם לא שר הצבא תהיה לפני כל הימים תחת יואב"[‎49] - הבטחה זו לא באה בשל סגולותיו וכשרונו הצבאי הגדול, שכן הוא ניגף בקרב נגד יואב, אלא בשל רצון המלך להעביר את יואב מתפקידו - עתה לאחר שהרג את בנו אבשלום. או כדברי הרלב"ג לפסוק (שם) "ידמה שעשה זאת דוד כדי שלא ירא ממנו עמשא פן יניא את לב יהודה מעל דוד".

על מותו של עמשא אומרת הגמ' בסנהדרין[‎50] כי מורד במלכות היה על שאיחר ממועד שלושת הימים אשר קבע לו דוד כדי להזעיק את יהודה. והתוס'[‎51] שם מוסיפים כי מבחינת הדין א"א היה לדון את יואב על הריגת עמשא, שכן הייתה בלא התראה.

לכאורה נראית הריגה זו, של עמשא בן יתר, לא מוצדקת מכל שאר "פגיעותיו" של יואב, עד שהתוס' הוצרכו לסברה: שלא הייתה כאן התראה, כדי לפטור את יואב מהאחריות להריגתו. אולם על רקע מרד אבשלום, בו תפס עמשא עמדה בולטת ביותר, מתבהרת התמונה המראה שוני רב בגישתו של דוד למרד, לבין גישתם של יואב, אחיו והעם אשר לדוד: המלך דוד מתייחס למרד בסלחנות רבה, ובבורחו מפני אבשלום הוא מכנה אותו בפנותו לאתי הגתי: "שוב ושב עם המלך" - והכוונה כמובן לאבשלום.[‎52] סוף סוף היה זה בנו יוצא חלציו אשר איוה ליטול לעצמו בכוח הזרוע את המלוכה. לא כן יואב והעם, אשר הרגישו פגיעה צורבת בבריחה מפני אבשלום, והתענותם המכישה, ברעב ובצמא במדבר, גרמה להצטברות זעם אשר מצאה לה עתה פורקן, בחסולו של אחד מנושאי נס המרד : עמשא ; כמו כן יואב ראה מנקודת-השקפתו את הפניה המפייסת לעמשא כמעין כפיות טובה על הצלחתו במיגור המרד, ש"שכרה" היה העברת הפיקוד הצבאי מסמכותו - לאותו עמשא, שזה עתה נלחם והביסו.

פרק ה

אבשלום

לעצם הריגתו של אבשלום לא חפשו חז"ל ישוב מאת יואב, ואף לא דנוהו כלל ע"ז. כנראה מתוך שראו את אבשלום כמורד במלכות אשר נפל בקרב.[‎53]

במלחמה מעין זו על כס המלוכה ישנם בדרך כלל שני גורמים : המלך והמורד בו. אכן העם אשר לדוד לא נתנוהו לצאת בראשם במלחמה נגד המורד וטעמם : "כי אם נוס ננוס לא ישימו אלינו לב ואם ימותו חציינו לא ישימו אלינו לב כי עתה כמונו עשרה אלפים"[‎54]. לעומת זאת אבשלום שניצב מנגד בראש המורדים, הוא ואך ורק הוא - העילה והסיבה למלחמה, ואכן העם אשר ליואב לא שב מרדוף אחר אחיהם עד לנפילתו של אבשלום.

כאן מוצאים אנו את אחת הראיות החותכות ליחסו של יואב לעם ישראל (כמוזכר לעיל בהקדמה) בכך שהוא תוקע בשופר לאות כי ישוב העם מרדוף אחר אחיהם: "כי חשך יואב את העם"[‎55]. ומוסיף "מצודות דוד": "כי לא חדלו מעצמם", העם העייף והנרדף רצה עתה להוציא את כל זעמו על תלאות הדרך שעברו עליו בגינו של אבשלום, והעם שהחזיקו עמו במרד. לולי ציווי המלך לשרי החיילים : "לאט לי לנער אבשלום" (שם), בודאי היה נהרג ביד האיש המגיד ליואב שאבשלום תלוי בלב האלה. ברם שר הצבא אשר ידע את מר נפשם של אנשיו, והבין כי בחיסולו של אבשלום תלויה עתה שביתת הנשק, הוא לא חשש לצו המלך, ותקע בלבו של אבשלום את שלישת השבטים, ובכך חשך קרבנות רבים יותר ומיותרים מן העם.

אותה תקיעה בשופר, המורה על הפסקת הלוחמה, מוצאים אנו לפחות בעוד שני מקומות בולטים: כרדיפה הראשונה אחר אבנר ובמלחמתו של יואב במורד אחר - שבע בן בכרי.

פרק ו

מרד שבע כן בכרי

לשם הבחנה בין יחסו של יואב למורד ובני חסותו, ליחסו של שאול אליהם, נערוך השוואה בין המרד-במלך שבנוב עיר הכהנים, לבין מרדו של שבע בן בכרי. מסקנות שונות מתבקשות מאליהן לגבי יחסם של שרי הצבא אל "המורדים המדומים" שבנוב, לבין המורדים בפועל באבלה בית המעכה, כאשר יואב מתעלה בהשגת שביתת נשק ומניעת שפיכות דמים. אבנר לעומתו נכשל גם בעצם אי עשייתו דבר. גישתו הפסיבית לפרשה נחשבה לו בסופו של דבר לכישלון אישי חרוץ ! (כפי שעמדנו ע"כ לעיל בפרק ג).
שמואל א' כ"ב שמואל ב' כ'
"וישלח המלך לקרוא את אחימלך...

ואת כל בית אביו הכהנים, אשר בנוב ויבאו כלם אל המלך, ויאמר אליו שאול למה קשרתם עלי אתה ובני ישי, בתתך לו לחם וחרב ושאול לו באלקים... ?"

[המלך חושד בכל אחיו הכהנים אשר

שתפו פעולה עם דוד, הגם שבעצם

הזכרת החטא הוא מדבר בלשון יחיד, אחימלך לעומתו מצטדק וקובע:]

"כי לא ידע עבדך בכל זאת דבר קטן

או גדול" - ולכן - "אל ישם

המלך בעבדו דבר בכל בית אבי".

[המלך לא שת לבו לדברי הטעם של

אחימלך וחורץ את דינו:]

"מות תמות אחימלך אתה וכל בית אביך".

ושליח המלך - דואג האדומי -

משלים במעשה את אשר החל בפיו,

ופוגע בכהני ה' ומשמיד את עיר

הכהנים נוב עד היסוד.

"ושם נקרא איש בליעל ושמו:

שבע בן בכרי איש ימיני ויתקע

בשופר ויאמר: אין לנו חלק בדוד

ולא נחלה בבן ישי איש לאהליו

ישראל, ויעל כל איש ישראל

מאחרי דוד אחרי שבע בן בכרי".

[ישנה כאן הסתה גלויה של שבע

בן בכרי למרידה קולקטיבית

במלך והוא אף עובר בערי

ישראל ומושכם אחריו, ולבסוף

מתבצר הוא באבלה בית המעכה.

אותה עיר משיבה מלחמה שערה

מול יואב. הנצרך לשפוך סוללה

אל העיר כדי להשחית ולהפיל

את החומה.]

כאן בא דו-שיח בין האשה החכמה ליואב אשר תוצאתו היא: "ויכרתו את ראש שבע בן בכרי וישליכו אל יואב".

"ויתקע בשופר ויפצו מעל העיר".

חנינת בני העיר באה כתוצאה מהבטחת יואב: "תנו אותו לבדו ואלכה מעל העיר".

קשה להתעלם כאן מהאסוציאציה הזהה למתחיל המרידה הגדולה אבשלום, למרד זה של שבע בן בכרי המהווה ספיח של אותה מרידה. כמו אז כן עתה יואב לא נתפס לרגשות של הכללה, ומכין את תסכולו של העם כתוצאה ממרידות הנפל. הוא איש התופס את לב הבעיה. כשהמדובר במלחמת אחים, הוא יודע להתעלות, ע"י סמכותו ואישיותו החזקה, על רגשות של נקמנות, וחוסך שפיכות דמים מיותרת.

עם מות אבשלום, שהוא למעשה קרבנו האישי השלישי של יואב [נוסף לכך הוא גם בן המלך], נראה היה לכאורה כי מתאים היה לו גם יואב היה נרתע מהמעשה ומביע חרטה והתנצלות על כך, כשם שהעם המנצח במלחמה "התגנב העירה בוש ונכלם" על הריגתו של אבשלום. אבל לא כן הוא נוהג כאשר מכיר הוא בצדקת מלחמתו. מן הראוי לציין גם את הרקע להריגה זו: כפיות טובה מצד אבשלום, כלפי יואב שהחזירו מגלותו בגשור (ע"י תחבולת משל האשה התקועית). רק אדם מקורב למלכות כיואב היה מרשה לעצמו לנהוג כן ; עתה נהפך הגלגל, ואותו בן "אובד" הופך להיות שונא ואויב.

כשהרגיש יואב כי נצחונו בדיכוי המרד הפך להיות לאבל אצל המלך - הוא אינו מהסס לפנות אל המלך במילים חריפות ונוקבות ביותר וכה דברו למלך: "הובשת היום את פני כל עבדיך הממלטים את נפשך... כי הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים, כי ידעתי היום כי לא אבשלום חי וכלנו מתים כי אז ישר כעיניך. ועתה קום צא ודבר על לב עבדיך כי בה' נשבעתי כי אינך יוצא, אם ילין איש אתך הלילה..." ואכן דבריו הקשים של יואב פועלים את שלהם: "ויקם המלך וישב בשער, ולכל העם הגידו לאמור הנה המלך יושב בשער. ויבא כל העם לפני המלך"[‎56]. כל זאת מתוך הכרת המלך - את כוחו, סמכותו וצדקת דבריו של יואב. שכן אחרי ככלות הכל צערו של המלך נבע מתוך נגיעה אישית של קרבת אב לבנו !

פרק ז

מות יואב שר הצבא

טבעי שימי יואב האחרונים היו צריכים להיות החוליה המקשרת בין מלכות דוד למלכות בנו שלמה. ברם, המציאות הייתה שונה וטראגית למדי, בצוות דוד את שלמה : "וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה... וישם דמי מלחמה בשלום... ועשית כחכמתך ולא תורד את שיבתו בשלום שאול"[‎57]. זאת אומרת: מנוי וגמור הוא מאת המלך לסיים את תפקידו של יואב עם סיום תפקידו שלו בתור מלך. דוד לא הסירו ממשמעתו כל ימיו, למרות רצונו לעשות כן, בעיקר בשל ידיעתו כי הוא נשא בנאמנות כנה כל ימיו בתפקיד הקשה של שר הצבא. התענה בכל אשר התענה הוא, ולא איכזב בתפקידו כשר הצבא, אפילו פעם אחת בלבד! אלא הראה עוד גבורות ונצורות בקרבות שניהל[‎58]. לכן גם לא מלאו לבו של דוד לבצע, את אשר ציוה לשלמה בנו לעשות[‎59].

כאשר מבין יואב כי "חבל התליה מתהדק סביבו" - הוא נס אל אהל ה' ומחזיק בקרנות המזבח[‎60]. על כוונתו, בבריחה זו אל אהל ה', חלוקות הדעות בתלמוד[‎61], אולם מתוך דין ודברים שהוא מנהל עם שליח המלך - בניהו בן יהוידע - הוא מרויח קודם-כל כי הקללות הקשות שקללו דוד לאחר רצח אבנר יעברו ממנו אל המלך עצמו. ואומרת ע"ז הגמ'[‎62]: "אמר רב יהודה אמר רב כל קללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד" וכו'.

על עצם מטרת מנוסתו אל אהל ה' מונה הגמ' (במס' מכות) שלוש טעויות טעה יואב : "טעה שאינו קולט אלא גגו והוא תפס בקרנותיו, טעה שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים והוא תפס מזבח שילה [או כדברי רש"י שם : שהיה מזבח של במה לפני האהל בעיר דוד], אביי אומר בהא נמי טעה שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא זר היה" עכ"ל הגמ'.

דעה שונה מוצאים אנו במסכ' סנהדרין (שם) והיא מובאת ביתר הרחבה בירושלמי למסכ' מכות[‎63]. שם שואלת הגמ' : "ואפשר יואב דכתיב ביה תחכמוני ראש השלישי[‎64] [שהיה גדול בחכמה וראש הסנהדרין] היה טועה בדבר זה ?! אמר רבי תנחומא: לסנהדרין ברח... ואמר: מוטב שאהרג בבית דין ויירשוני בני [כדין הרוגי בי"ד] ואל יהרגני המלך ויירשני הוא" [כדין הרוגי מלכות]. המלך שלמה כמובן לא היה צריך לממונו, אלא את נפשו בקש כאשר ציוה אותו אביו, ופוקד על בניה : "עשה כאשר דבר ופגע בו וקברתו"[‎65].

לאור דברינו עד הלום, לא מצינו דבר מפורש שבשלו יתחייב יואב בנפשו, ולכן מגיעה הגמ' בסנהדרין למסקנה : מדוע התחייב יואב בנפשו? "אלא ההוא גברא מורד במלכות הוה דכתיב והשמועה באה עד יואב, כי יואב נטה אחר אדוניה ואחרי אבשלום לא נטה[‎66]; מאי לא נטה ? אמר רב יהודה שבקש לנטות ולא נטה, ומאי טעמא לא נטה, אמר ר' אלעזר עדיין ליחלוחית של דוד קיימת". ונוכל להשוות זאת לדברינו לעיל, שכשם שדוד לא הסירו בימיו, כן הוא שמר אמונים לדוד כל עוד שלט הוא בממלכה.

דעה מקורית אחרת להריגתו של יואב מוצאים אנו בדבריו של הנצי"ב בפירושו לפסוק בתורה[‎67]: "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה, מעם מזבחי תקחנו למות". הוא בונה את פרושו עפ"י הרמב"ם בהל' מלכים[‎68] האומר: "כל הורגי נפשות שלא בראיה ברורה או בלי התראה וכו' יש למלך רשות להורגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה". וקובע הנצי"ב כי זהו מעשה דיואב[‎69] ושלמה הרגו משום רוצח בלי ב"ד.

בפרקנו על הריגת עמשא הבאנו את מסקנת התוס' בסנהדרין כי יואב נפטר מעונש במקרה זה, רק משום שהיה בלא התראה, והנצי"ב שכנראה גם גרס את הירושלמי - שהיה יואב ראש הסנהדרין, וא"כ הבין יפה מה קולט ומה לא - מסביר את מטרת בריחתו למזבח ה' כדי שידונוהו בדין מורד במלכות, כמסקנת הגמ' בסנהדרין שעל נטייתו אחר אדוניה נתחייב יואב, והבין כי המזבח קולט בעוון "פוליטי" זה נגד המלכות ; אבל שלמה שציוה לפגוע בו גם כשהחזיק בקרנות מזבח ה' לא התייחס כלל לחטאו "הפוליטי" אלא לחטא "פלילי" של יואב. והוא : הריגתו של עמשא בלא התראה, ובסמכות המלך היה לפגוע בו "משום הורג נפש, דבמיתה של מלך נהרג אפילו מעם מזבחי".

כך או כך, נוצר חלל ריק עם נפילתו של יואב באהל ה', והירושלמי[‎70] מבטא זאת בהתייחסו לפסוק: "ויקבר בביתו במדבר[‎71], וכי מדבר היה ביתו? אלא ללמדך שכיון שמת יואב שר צבא ישראל נעשו ישראל כמדבר" - שניטלו מהם הטובות המוזכרות בתחילת עלייתו של יואב. השפעת חסרונו בישראל מבוטאת אף בדבריו של בן הדד, שהפך ברבות הימים למלך ארם, והוא מכין את המרד בשלמה לאחר ששמע... "כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא"[‎72]. אותה חטיבה שלטונית אחת - המלך דוד ושר צבאו יואב - היא היא אשר ביססה את מלכות ישראל, והטילה את חיתתה על כל העמים מסביב.

תלות כל ישראל במצביאם הדגול מבוטאת היטב במשנה במסכת מכות[‎73], כאשר היא נותנת את הדוגמא הקלאסית ל"אדם שכל ישראל צריכים לו" - בדמותו של יואב, שר צבא ישראל. עם מותו ניתן לקבוע כי אבד לעם ישראל שר הצבא הגדול שבתנ"ך[‎74].

בתוך: דמויות בתנ"ך, תשמ"ב, עמ' ‎117-139.


[1] סנהדרין דף מ"ט, א. ורש"י שם כתב וז"ל: "לפי שמשך ידו מלצאת עוד בצבא הניח יואב על הצבא להלחם כל מלחמותיו". ראה גם במדרש תנחומא לפרשת שופטים: "אלמלא אימת גבורתו של יואב לא היה יכול דוד לעשות את הדין וכו' דברי ר' אלעזר בן פדת".

[‎2] דה"י-א ב, ט"ו-ט"ז.

[‎3] מלכים א ב, ל"א.

[‎4] שמואל ב ה, ח.

[‎5] דה"י א י"א, ו. הרד"ק בפירושו לשמואל מתאר בהרחבה את מעשה גבורתו של יואב, כיצד הצליח לדלג מעל החומה ולכובשה ראשון.

[‎6] דה"י א י"א, ח.

[‎7] סנהדרין מ"ט סוף ע"א.

[‎8] מכות פרק ב הל' ו.

[‎9] שמואל ב י, ו,

[‎10] שם פסוק י"ב.

[‎11] קידושין דף מ"ג, וברש"י שם.

[‎12] שמואל ב י"ב, ט.

[‎13] בבא קמא דף נ"ו, ד"ה: "אלא".

[‎14] ועיין בספר "מרגליות הים" לסנהדרין כ"ט ע"א וברד"ק שמ"ב, י"ב, ט.

[‎15] מלכים א ב, ל"ב.

[‎16] שמואל ב כ"ג, ל"ט.

[‎17] עיין במדרש רבה במדבר כ"ג.

[‎18] ילקוט שמעוני למלכים א פרק ב, רמז קע"ב.

[‎19] שמואל ב י"א. ומצודות לפסוק כ"א.

[‎20] הגמ' בשבת דף נ"ו, והתוס' שם ד"ה : "דאמר ליה ואדוני יואב", ובקידושין דף מ"ג, א.

[‎21] שמואל ב י"ב, כ"ח.

[‎22] פרק ג, ל.

[‎23] עיין במהרש"א שם בסנהדרין בד"ה : "ניזיל אבנר", דיש מ"ד הסובר דאפילו יכול להציל באחד מאיבריו ולא הציל, הנרדף פטור בפוגעו ברודף אחריו, וכן הובא במשנה למלך על הרמב"ם הלכות חובל ומזיק פ"ח, ה"י, דפטור הנרדף מהתראה היות ובהול הוא על נפשו להציל עצמו עיי"ש.

[‎24] שמואל ב ב, כ"ג.

[‎25] וז"ל רש"י בסנהדרין שם: "דינו של אבנר פטור אתה עליו".

[‎26] שמואל ב ג, כ"ו. [‎27] כדברי הירושלמי פאה פ"א, ה"א : "למה נהרג? על שלא הניח לשאול להתפייס עם דוד", וגם לאחר מות שאול לא מיהר להשלים עם דוד, כדברי הגמ' בסנהדרין דף כ. א: "ר' יצחק אמר: מאי טעמא איעניש מפני ששיהא מלכות בית דוד שנתיים ומחצה". ועיי"ש גם בתוס'.

[‎28] שמואל-א כ"ו, ט"ז.

[‎29] ילק"ש שמואל ב רמז קנ"ו.

[‎30] סנהדרין כ ע"א: וראה גם במדר"ר לבמדבר כ"ג.

[‎31] שמואל ב ג, ל"ד.

[‎32] מקינתו המפורסמת של דוד על שאול ויהונתן, "הנאהבים והנעימים"..,, ניתן לראות שכאשר נעים-זמירות-ישראל ביקש להביע את רחשי ליבו, בודאי היה מוצא את המילים המתאימות להספיד את אבנר...

[‎33] שמואל ב ב, י"ד,

[‎34] ירושלמי פאה, פרק א, הלכה א.

[‎35] שמואל ב ג, י"ב.

[‎36] שמואל א י"ד, נ"א, ברש"י שם.

[‎37] שמואל ב ג. כ"ה. ואפשר גם להוסיף את גילוי הכתוב לעצם סבת בואו של אבנר אל דוד: "ותפקיד עלי עון האשה היום"? , (פלגשו של שאול) כי הייתה מתוך מניעים אישיים ולא "מאהבת דוד" -- וראה גם בשו"ת "מדע ביהודה", מה"ק, על או"ח סי' ל"ד.

[‎38] מלכים א י"א, ט"ז.

[‎39] דף כ, א.

[‎40] מעשה דומה מובא למדרש על הפסוק בתהילים ק"ג: "כרחם אב על בנים": כששמע יואב את דן אומר כן תמה ואמר: כלום אב מרחם על בניו יותר מהאם ? אמר אצא בין הבריות ואראה אם נכון הדבר, הלך אצל אשה עניה שהיו לה י"ב בנים וקנה ממנה אחד מבניה במאה דינרים, כשמדע הדבר לבעלה, אמר ליואב תחזיר לי את בני וקח את כספך, ואם לאו או אהרוג אותך או תהרגני, והחזיר לו יואב את בנו. ואמר: אמת אמר דוד "כרחם אב על בנים" [ואפשר בנקודה זו להוסיף הערה דידקטית. המסבירה את הבדלי הרחמים : רחמי האם הנם בד"כ אימפולסיביים - רגשיים - לעומת רחמי האב שהנם שכליים ושורשיים. שכן ייסור הבן אף ע"י הכאה, הוא רחמים אמיתיים. על כן מבקשים אנו מהקב"ה כי ירחמנו "כרחם אב"].

[‎41] פרשת כי תשא שמות ל, י"ב.

[‎42] שמואל ב כ"ד, ג.

[‎43] דה"י א כ"א, ג.

[‎44] שם פסוק ו. וראה הסבר הרמב"ן לבמדבר א, ג. והרד"ק לשמואל ב כ"ד א, כתב: "שלא לצורך היה המנין",

[‎45] ראה באברבנאל לשמואל ב ג, כ"ט, בתכלית א, שהרג את אבנר.

[‎46] שם שמ"ב.

[‎47] שם פסוק ל"ט.

[‎48] שמואל ב י"ז, כ"ה.

[‎49] שמואל ב י"ט, י"ד.

[‎50] דף מ"ט, א. עיי"ש שלימדו עליו בגמ' זכות שדרש "אכין ורקין" וא"כ לא נחשב ממש כ"מורד".

[‎51] כד"ה: "מאי טעמא".

[‎52] שמואל ב טו י"ט, ורש"י שם. [‎53] ראה מגילה דף י"ד, א. ובנודע ביהודה מהד"ת יו"ד סימן ע"ד, שדן כעניין מורד במלכות, ובדינו של שבע בן בכרי שיוזכר להלן.

[‎54] שמואל ב י"ח. ג.

[‎55] שמואל ב י"ח, ט"ז. וראה גם בחבורי על מרד אבשלום.

[‎56] שמואל ב י"ט, ט. ועיין שם במצודות לפסוק ז, ובמלבי"ם (שם) אשר עמד על תפקידו של המלך גם בעתות משבר בהם חייב הוא להתעלות על עצמו ולדאוג לענייני הכלל לפני דאגותיו האישיות והפרטיות.

[‎57] מלכים א ב, ה-ט.

[‎58] והרד"ק במלכים א ב, ו. כתב: "כי מלחמות ה' נלחם וטובות נמצא בו...".

[‎59] ומובא עוד במד"ר על במדבר כ"ג, כי צוה לשלמה בנו שיהרגנו, שהיה יואב בן אחותו של דוד, ובקש דוד להביאו לחיי העוה"ב.

[‎60] מל"א ב, כ"ח.

[‎61] סנהדרין דף מ"ח: ומכות דף י"ב.

[‎62] שם סנהדרין.

[‎63] פרק שני הלכה ו.

[‎64] שמואל ב כ"ג. ח. [‎65] מלכים א ב, ל"א. דעה נוספת בעניין מובאת במד"ר על במדבר כ"ג, שרצה יואב להיקבר בקברות-אבותיו עיי"ש.

[‎66] שם פסוק כ"ח. ונשאל: למה באמת נטה אחר אדוניה הרי המלוכה הובטחה לבן המלך שלמה ? ! אלא אפשר לומר כי נבואת נתן הנביא לדוד הייתה אישית ולא נודעה לרבים. ואכן בשמואל ב ז, י"א, נאמר סתם : "והקימותי את זרעך אחריך... אשר יהיה מבניך", ולא פירש איזה בן ימלוך אחריו. ועיין עוד ברד"ק ורש"י למלכים א א, ו-ז. [‎67] "העמק דבר" לשמות כ"א. י"ד. [‎68] פרק ג, הלכ' י.

[‎69] וראה את ביאור המקביל של האברבנאל בשמ"ב פרק ג, ל"ט.

[‎70] מסכ' מכות פרק ב, הלכ' ו.

[‎71] מלכים א פרק א, ל"ד.

[‎72] שם פרק י"א, כ"א.

[‎73] פרק ב. משנה ז.

[‎74] גם בשעת מותו מצווה שלמה לבניה הפוגע בו "וקברתו", ומסביר הרד"ק תוספת זו כי "ציווה לקוברו בקבר הראוי לו כי שר וגדול היה".