כרבע מאזרחי מדינת ישראל אינם יהודים. מחקר מדיניות זה בוחן את שאלת מעמדם מנקודת מבט הלכתית. האם על פי מקורות ההלכה אפשר להעניק להם שוויון זכויות מלא כמתחייב במדינה דמוקרטית? מהו מקומה של הזהות הלאומית הייחודית של בני המיעוטים במדינה יהודית? המחקר מאתר בספרות ההלכה הקלסית שתי גישות להגדרת מעמד הנכרי הגָר בקרב ישראל (המכונה "גר תושב"). גישה אחת מתנה את מתן הזכויות לנכרי בכך שיסכים לקבל עליו היטמעות חלקית בעם ישראל, שמשמעותה ויתור ממשי על זהותו הלאומית הייחודית; גישה שנייה מאפשרת לו לשמר את זהותו הלאומית אך אינה ממסדת את מעמדו בחוק. השינויים בנורמות הבין-לאומיות והקמת מדינת ישראל הציבו לפני חכמי ההלכה בדורנו אתגר חדש הקורא להם לבחון את ההיתכנות ההלכתית של מתן שוויון זכויות אזרחיות מלא לבני מיעוטים בלא שיוותרו על זהותם הלאומית הנפרדת. המחקר מתאר שישה מודלים הלכתיים שנוקטים חכמי ההלכה בדורנו שנדרשו לאתגר זה. כולם הטמיעו בדרכים שונות את הנורמות הבין-לאומיות התובעות שוויון זכויות לכל אזרחי המדינה בתוך ההלכה. מהלך זה דרש איזון בין הענקת זכויות אזרח מלאות למיעוטים במדינת ישראל לבין שמירה על זהותה היהודית.
