יום עיון מיוחד בנושא חברה מודעת טראומה, התקיים (יום חמישי, כ"ה בשבט) לסגל המכללה האקדמית הרצוג
יום עיון מיוחד לסגל המכללה התקיים השבוע במכללה האקדמית הרצוג. הוא עסק באחד האתגרים הגדולים ביותר של החברה הישראלית בעת הזו ואף בין כותלי המכללה: המעבר מטראומה לחוסן ובניית חברה מודעת טראומה. האירוע שקיבץ אנשי מקצוע, אנשי חינוך ומרצים הציע מבט רב-תחומי על תהליכי החלמה, שיקום וצמיחה מתוך שבר.
פרופ' עדן הכהן דקן הסטודנטים סיפר על הרציונל של קיום היום הזה: "תופעות פוסט טראומטיות נוכחות בעוצמות גבוהות בציבוריות הישראלית, וגם במעגל החיים המכללתי אנו נתקלים באנשים שמתקשים להתנהל כמימים ימימה אחרי שלוש שנים סוערות של קורונה ומלחמה. מטרת יום העיון היא לחדד את מודעות הסגל להיקף הבעיה, להציע להם סל כלים לזיהויה ולטעת בצוות תחושות חוסן ותקווה. בכיתות ראינו תלמידים שמתקשים להתרכז, תלמידים שנקלעים לסערה רגשית בשל אירועים מינוריים, תלמידים שנוקטים שפה בוטה בפניות לאנשי סגל. גם סגל המכללה גילה לעיתים רגישויות שאינן מותאמות ופגיעות רבה להתנהגויות לא הולמות של סטודנטים או של עמיתים".
את יום העיון פתחה איילת טיין, ראש יחידת התמיכה במכללה, שהדגישה את הצורך בשפה חברתית חדשה המכילה את חוויות הלוחמים והאזרחים כאחד. היא ביקשה לתת את הדעת לכך שפוסט טראומה היא מוגבלות אבל היא שקופה, ועל כן לא תמיד הסטודנט יודע שהוא סובל ממנה. "זה אינו כנס טיפולי, אלא כנס שמעביר ידע שהוא סינגור עצמי. כשאדם חווה משהו – אם הוא יכול להסביר לסביבה מה יקל עליו – יהיה לו קל יותר," אמרה איילת.
נשיא המכללה, פרופ' אבישלום וסטרייך, פתח במילות השיר "הייתי נער" של דוד נתיב, שנכתב לאחר מלחמת ששת הימים, ומשקף את מורכבותה הרגשית, האישית והחברתית של חוויית הטראומה. דרך מילות השיר, "אבל פניך, נערי, נותרו שונים", קרא פרופ' וסטרייך לרגישות ולתשומת לב לאלו שקולם לא נשמע, אך עלינו להבחין כי פניהם אינם כתמול שלשום. הוא ברך את היוזמה והעיסוק בנושא במסגרת אקדמית, המחברת בין ידע תיאורטי לבין הצרכים הנפשיים הבוערים של הקהילה והחברה במציאות הישראלית.
אחד מרגעי השיא של היום היה הרצאתו של עמי חזיזה, יזם חברתי בתחום השיקום. חזיזה, ששיתף את סגל המכללה במסעו האישי המטלטל, ריגש את הקהל באומרו: "הטראומה היא לא סוף הסיפור, היא נקודת התחלה של סיפור חדש. כשאני אומר שהשליחות שלי היא 'להציל חיים', אני מתכוון קודם כל לבחירה בחיים של משמעות אחרי הפציעה הנפשית. החברה שלנו חייבת ללמוד לא רק 'להכיל' את הפוסט-טראומטיים, אלא לראות בהם נכס. אנשים שיש להם כוחות ותובנות שאין לאף אחד אחר."
בהיבט המקצועי-מעשי, פרופ' משה פרחי, ראש החוג לעבודה סוציאלית בתל-חי, אוניברסיטה בהקמה, הציג את מודל מעש"ה לעזרה ראשונה נפשית. בשיחותיו הדגיש פרופ' פרחי את חשיבות המעבר מתגובה רגשית לתפקוד קוגניטיבי: "במצבי לחץ וטראומה, המפתח הוא החזרת תחושת השליטה לאדם. אנחנו לא רוצים שאנשים ירגישו קורבנות של הנסיבות. המודל שלנו הופך כל אזרח למי שיכול להושיט יד ראשונית ולהפחית באופן דרמטי את הסיכוי להתפתחות פוסט-טראומה כרונית. זהו חוסן לאומי הלכה למעשה."
ד"ר אוהד בר-דוד, מהחוג לחינוך במכללה, פסיכולוג שיקומי, עובד ביחידה לטיפול בPTSD בבית החולים שמיר- אסף הרופא ובמכון לרפואה אינטרוואלית, העמיק בקשר שבין הגוף לנפש בתהליכי ההתמודדות. "הגוף זוכר את מה שהתודעה מנסה לפעמים לשכוח," הסביר בר-דוד. "במסגרות חינוכיות, עלינו להבין שהתלמיד או הסטודנט שמולנו נושא עמו משקעים שלעיתים אינם נראים לעין. יצירת סביבה בטוחה ומודעת טראומה מאפשרת ללמידה להתרחש גם בתוך אי-ודאות. המטרה היא להפוך את המוסדות החינוכיים למרחבים של ריפוי".
עוד הסביר בר דוד על המשמעויות של הפרעה פוסט טראומטית העשויה לבוא לידי ביטוי בהרצאה או בתפקוד באופן כללי, גם רגשית גם קוגניטיבית. הוא אף הרחיב מה המרצים יכולים לעשות כשהם נתקלים במצבי התפרצות.
במהלך היום התקיימו שני סבבים של "שולחנות עגולים" בהנחיית מנחי המכללה. המשתתפים דנו בסוגיות של אתיקה, קהילתיות והנהגה תחת משבר, וגיבשו המלצות מעשיות להטמעת גישה מודעת טראומה בארגונים ובקהילות.
פרופ' הכהן סיכם את היום ואמר: "מכללת הרצוג גאה להוביל את השיח הזה. אנו רואים ביום העיון הזה תחילתו של תהליך ארוך טווח, שבו נמשיך לצייד את הסטודנטים שלנו, דור העתיד של המחנכים בישראל, בכלים הנכונים להתמודד עם אתגרי השעה. רק מתוך מודעות עמוקה לכאב, נוכל באמת להשכים לבוקר חדש של תקווה."
