כתב העת 'עתר'
כרך כ"א ראה אור
עָתַר הוא כתב עת ליצירה יהודית בספרות, בהגות ובאומנות, בעריכת המשוררים ד"ר אבישר הר שפי וד"ר סיון הר שפי, ויוצא לאור בידי הוצאת 'תבונות' של המכללה האקדמית הרצוג מאז שנת 2010. כעת ראה אור הכרך ה-21 של כתב העת (כסלו תשפ"ו, דצמבר 2025).
'עתר' מפרסם דברי שיר ופרוזה, ולכל גיליון ישנו נושא אומנותי מלווה.
אנו מביאים בפניכם קטעים מדבר העורכים ומציעים לכם להציץ ביצירות הנפלאות והמקוריות שרואות בו אור.
דבר העורכים
המציאות הפצועה שלחה אותנו לבקש את ביטוייה העמוקים של השירה לכאב וגם לצורי.
השירים בשער הראשון, "תחת אש", מציירים את פצעי המלחמה, את הפגיעוּת והשבריריות גם של מי שנתפס כגיבור מלחמה. החייל השב משדה הקרב קורס תחת משא נפשי וחש בודד מאוד בחווייתו "וְאַף אֶחָד לֹא שׁוֹאֵל / מָתַי אֲנִי נִגְמָר / וְאַף אֶחָד לֹא אוֹמֵר: / בּוֹא רֶגַע, אֲנִי אַחְזִיק לְךָ אֶת זֶה".
השער השני, "אפפוני עד נפש", עוסק במִשבריה וגליה של הנפש. הירידה למעמקיה מעלה תמונות עזות ביטוי: "סוּסִים שְׁלוּחִים שֶׁל עֹפֶל / וּשְׁחֹר מְרֵרָתִי"; "בַּחֲצַר לִבִּי / אִישׁ קַשׁ / בְּמַבַּט רְפָאִים / מַבְרִיחַ"; "אַתְּ מְעַשֶּׁנֶת אֶת הַזְּמַן לְאָחוֹר בַּמִּרְפֶּסֶת".
השער השלישי, "שורשים", מתמקד מחד בכאב הגעגועים למי ולמה שעבר ושאבד, ומאידך במתיקות אותם הגעגועים ממש, המהווים נתיב אל מקור של כוח שאותו נותנת לאדם תפארת מורשתו המשפחתית ודמויות זקניו־-מולידיו. פתיחת תמונת ההווה הישראלי אל ארצות המוצא שמהן הגיעו הכותבים, מרחיבה את הפרספקטיבה ביחס לבחירה במקום. הסבתא כמקור הזנה גשמי ותרבותי, היא מקלט ומרפא לנפש, "יוֹם כִּפּוּר, וְאַתָּה מִתְחַפֵּר בְּבֵיתָהּ, וְלֹא יוֹצֵא בְּחֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ קוֹלֶקְטִיבִי". כחשיבות עיבוד סיפורי הקרב עבור הלוחמים, כך עיבוד סיפורי הלידה מעניק משמעות קיומית עבור היוצרים-התאומים, האחים הרצל ובלפור חקק, הכותבים כל אחד את אותו הסיפור מנקודת מבטו ובסגנונו הוא.
השער הרביעי, "כתיבה", בוחן את האפשרויות הגלומות בכתיבה ואת מגבלותיה: "עִם הַמִּלִּים הַנְּכוֹנוֹת אֶפְשָׁר לַהֲרֹג אוֹ לְלַטֵּף… / וְלָלֶדֶת יֶלֶד אוֹ יַלְדָּה אֶפְשָׁר? / וּלְהַצִּיל אוֹתָם אֶפְשָׁר?". בשורה תחתונה השירה אינה שוות ערך לחיים; גם כשהיא מבטאת כאב היא תמיד מעודנת יותר מהכאב הממשי, "מָה שֶׁהַנְּיָר אֵינוֹ סוֹבֵל / אֲנִי כֵּן", ובכל זאת אין בכך כדי לבטל את ערכה ועזרתה.
בשער החמישי, "השנה אולי", נפתח פתח לתקווה. לעיתים באמצעות האמונה העצמית: "מָתַי תַּסְכִּימִי לְהַבִּיט / בְּיָדַיִךְ הַמְּלֵאוֹת? / מָתַי תָּעֵזִּי לָחוּשׁ בַּלֵּב הַפּוֹעֵם שֶׁבָּךְ?", ולעיתים על ידי חישתה של הברכה דווקא בדברים הקטנים: "גַּם מִשְׁמֵשׁ חָמוּץ מִדַּי / מֵנִיחַ פִּתְאוֹם אֶת הַדַּעַת".
במבט אל האופק ועם פרוס השנה החדשה גם אנחנו תפילה לרפואה פרטית וכללית לארץ וליושביה.
סיון ואבישר
טעימה מיצירות הגליון:
נון־טית / הרב יוסף גמליאל
בְּצֹמֶת אָגוֹט־כַּסְלָנוּת יָרוּ עָלַי נוּן־טֵית
אַשְׁכָּרָה מַאֲרָב קְלָאסִי כְּמוֹ בַּסְּפָרִים
וְאָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי
הַבּוּם הָיָה מְטֹרָף וְגַם הַהֶבְזֵק
וּבַקֶּשֶׁר מִישֶׁהוּ מְדַבֵּר עָלַי
"מִשְׁנֶה חָטַף מִשְׁנֶה חָטַף!"
אָמְרוּ שֶׁעָלִיתִי לְקֶשֶׁר חוּץ בְּקוֹל גָּבוֹהַּ
אֲבָל הָעִקָּר שֶׁצָּרַחְתִּי בִּנְחִישׁוּת אֶל הַפּוּמִית
שֶׁכֻּלָּם תְּקִינִים וְשֶׁיָּרֹק בָּעֵינַיִם
וְיַאלְלָה חוֹזְרִים לַלְּחִימָה
שְׁנִיָּה אַחַר כָּךְ דָּנִיֵּאל חָטַף
וְהַפַּעַם שְׁתִיקָה מוּל הַצְּרִיחַ שֶׁלּוֹ שֶׁבּוֹעֵר
וַאֲנִי רוֹצֶה לְקַלֵּף אֶת כָּל הַמִּגּוּן־דּוֹר־דָּלֶת
וּלְהוֹצִיא אוֹתוֹ מִשָּׁם
בְּצֹמֶת אַבְרָמִיקוֹ־אוּרְבָּן
מֶתֶג תְּשַׁע־מֵאוֹת־וָעֶשֶׂר לְמַעַן הַדִּיּוּק
שׁוּב יָרוּ עָלַי נוּן־טֵית
לֹא מַאֲרָב קְלָאסִי אָמְרוּ, הַפַּעַם נִכְנַסְנוּ
לַקַּשִּׁית שֶׁל הַמְּחַבֵּל, אִנְעַל דִּינַק
פִּצּוּץ בַּצְּרִיחַ וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי
פִּיחַ וְרֵיחַ מָוֶת
הַפָּנִים שֶׁל עֹמֶר אוֹמְרוֹת הַכֹּל:
נֶחְדַרְנוּ נִפְלַשְׁנוּ בֻּתַּקְנוּ
הַפַּעַם כֻּלָּם אָמְרוּ שֶׁעָלִיתִי לְקֶשֶׁר חוּץ רָגוּעַ וְסַמְכוּתִי
זְמַנֵּי חִלּוּץ מַרְשִׁימִים טָפַח עַל כְּתֵפִי הַפָּרָמֵדִיק
רַק אֶבְיָתָר בְּמַבָּט מַאֲשִׁים עַל הָאֲלֻנְקָה
יוֹסִי בִּחְיַאת פַּעַם הַבָּאָה פָּחוֹת זְמַן בָּעֶמְדָּה
פַּעַם הַבָּאָה תִּשְׁמֹר עָלַי
פַּעַם הַבָּאָה שֶׁלֹּא נֵחָדֵר
פַּעַם הַבָּאָה שֶׁלֹּא נְדַמֵּם
שְׁמוֹנִים וְשִׁבְעָה רְסִיסִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְגוּפוֹ
עֲדַיִן דּוֹקְרִים אוֹתִי בַּלֵּילוֹת
בַּשְּׁקִיעָה בַּמִּשְׁטָח צֶוֶת מְיֻתָּם
מוֹחֶה כִּתְמֵי דָּם מֵרִצְפַּת צְרִיחַ
דָּנִיֵּאל נֶעֱמָד וְאוֹמֵר נִכְנְסָה שַׁבָּת
וַאֲנִי חוֹזֵר אַחֲרָיו בְּשֶׁקֶט
שַׁבָּת,
שַׁבָּת
