בין שלל אירועי העולם, המתחים הפנימיים בחברה הישראלית והפוליטיקה הפנימית, נדחקת לשוליים מציאות חברתית קשה: אלימות גוברת ברחובות ישראל, שמגיעה לשיא במקרי רצח מרובים (הרצח של הנער ימנו בנימין זלקה בפתח תקווה לפני חודשים ספורים היה אחד מרגעי השיא, ומאז היו לא מעט אירועי אלימות קשים נוספים), בתעוזה הולכת וגוברת.
נוח מאוד להסיר מאיתנו אחריות: פה מדובר ב"נערי שוליים", שם מדובר ב"משפחות עבריינים", ובאחרים מדובר ב"בני מיעוטים", ואין לנו "אחריות" על הקודים התרבותיים שלהם. אולם לא כך הדברים.
אינני מבקש לשלול את האחריות של אלו שעושים את המעשים. האחריות על האלימות היא בראש ובראשונה כלפי אלו שנוקטים אותה, אך גם לחברה אחריות. החברה חייבת להוקיע מתוכה את הנוהגים באלימות, ולצאת באופן נחרץ נגד כל מעשה אלימות, קטון כגדול, שכן אווירה חברתית, ערכית וחינוכית – משפיעה על המעשים הנעשים בשולי החברה. שולי החברה יונקים מהמרכז ומקצינים אותו, ולפיכך ככל שהמרכז נחרץ במסר שלו נגד המעשים הללו – כך יקשה על השוליים להמשיך בדרכם.
בפרשת השבוע, פרשת מסעי, אנחנו שומעים על מצוות "ערי מקלט": רוצח בשגגה פונה לעיר המקלט, על מנת למנוע פגיעה בו מצד "גואל הדם". התלמוד תוהה, מדוע בעבר הירדן המזרחי, מקום מושבם של שניים וחצי שבטים, יש מספר שווה של ערי מקלט לעבר הירדן המערבי, מקום מושבם של תשעה שבטים וחצי – למעלה מפי שלושה, ומשיב: "בגלעד שכיחי (=מצויים) רוצחים" (תלמוד בבלי, מכות ט ע"ב). פרשני התלמוד מקשים: הרי ערי מקלט מיועדים לרוצח בשוגג, וכיצד העובדה שבגלעד מצויים רוצחים (במזיד) משפיעה על הצורך בערי מקלט המיועדים לרוצחים בשוגג?! אחד ההסברים הנוקבים לכך מובא במהר"ל (גור אריה, במדבר לה, יד): "כמו שתמצא הרבה מזידין שהורגים במזיד, מכל שכן שהיו יותר הרבה שוגגים, שאין נזהרים שלא יבוא על ידם שפיכות דם". כלומר: כשיש רוצחים רבים במזיד – מתרבים גם הרוצחים בשגגה, שאינם נזהרים משפיכת הדם.
מדוע קיומם של רוצחים במזיד משפיע על היקף ההריגה בשוגג? בדברים הללו יש מסר חברתי ומוסרי נוקב: כשיש זילות בחיי אדם, הדברים משליכים על החברה כולה. כשיש רבים שמתירים לעצמם לפגוע במזיד, מוסריותה של החברה כולה נפגעת, ומתרבים הרוצחים בשגגה. כך, נוסיף גם אנחנו, גם בכיוון ההפוך: כאשר החברה מתייחסת לפגיעה בשגגה בשוויון נפש, האווירה החברתית מאפשרת גם פגיעה מכוונת – וממילא מתרבים הרוצחים במזיד.
דומני, שיש כאן קריאה נוקבת לכולנו, קריאה דו כיוונית: מן הכיוון האחד, אל לנו להחריש לנוכח פגיעות ועוולות שמתרחשות בחברה, גם אם נטען שהן "שוליים", "בני מיעוטים" או כל הסבר אחר. מן הכיוון השני, עלינו להישמר מכל משמר מפגיעה בזולת, גם אם מדובר בפגיעה קלה ביותר, ואפילו בשגגה. בסופו של דבר, האווירה החברתית מקרינה לשני הכיוונים – הרוצחים במזיד וההורגים בשגגה הדוקים זה בזה וניזונים זה מזה. עלינו אפוא מוטלת החובה והאחריות לבניינה של חברה ראויה וערכית, רגישה לפגיעה קלה כחמורה, ודוחה ומגנה כל מעשה של פגיעה בזולת, במזיד או בשגגה.
